החגיגות דומה שאינן מסתיימות, החיים השתנו, ובכל יום אני מוצאת את עצמי יושבת מוקפת במשפחה ענקית, בסעודה מפוארת של עוד יום של 7 הברכות, דבר שעד כה לא היה בארסנל המוכר והידוע לי. זמן חופשי כמעט אין ורק בשבת בערב אהיה כבר כנראה אחרי הכל ופתאום החיים יחזרו למסלולם הרגיל והמוכר. בסה"כ מאושרת, מאושרת עבור הזוג הצעיר והיפה, מאושרת גם עבור הבן הגדול שבקרוב כל כך גם הוא מתחתן, מאושרת על הבחירות שלהם, בחירות מושכלות, מרגיש לי מאוד נכונות, מאושרת ומרגישה שזכיתי והצלחתי.. מעבר לכך מאושרת כי בעוד חודש וחצי יהיה ברשותי לא מעט זמן פנוי של חופשה, בה אוכל לצייר מבוקר עד ערב וליצור לקראת תערוכה, שמקווה שתצא לפועל בחגי תשרי או מאוחר יותר בפסח שנה הבאה. בסה"כ דברים טובים קורים לי, דברים טובים מאוד. ומעבר לכך – אין. ומעבר לכך הבדסמ מת, ומעבר לכך חושבת אולי באמת מדובר בסטייה נדירה, אחרת..תוהה כל כך היכן מסתתרים כל הסוטים כמוני? אין סוטים פנויים? אין סוטים גרושים? הכלוב – מה יש בו? אמנם דינוזאורית ובכל זאת! אמנם גם כשחיפשתי קשרים באתרים ונילים, גם שם לא מצאתי מאום, מאחר ואני קשה, מאחר ואני בררנית, מאחר והוא חייב להיות בעל אינטלגנציה רגשית גבוהה, והוא חייב גם למשוך אותי, והוא חייב עוד הרבה... אבל כאן, בקהילה הבדסמית, מוצאת שאין לי אפילו ממה לברור, מאחר והרוב המוחלט בקטגוריה של הגילאים שלי, פשוט אינו פנוי נקודה. זקוקה לבדסמ טהור, זקוקה כל כך, אבל גם כאן לא יכולה להתפשר ולא רוצה. חוזרת להציץ באתרים הונילים, אולי שם מסתתר האחד שלי, שידע להעריך אותי כאדם, כאישה, שידע לחגוג איתי את החיים במחוות, באמפטייה, בחוויות תרבותיות שונות, שידע להתרגש מהחיים, שידע להתרגש ממני כל כך, ושבנוסף הבדסמ יהיה חלק מהותי ממנו כל כך.
לפני 6 שנים. 16 במאי 2018 בשעה 13:08
