שקיפויות

הכי קשה לי בלילות...

אתמול בלילה, כשנכנסתי למיטה וכיביתי את האור, כדי לנסות לצפות בפרק מסידרת טלביזיה, אחרי יובלות שלא היה לי זמן לראות סרט, לבטח לא לחשוב על סידרה, הרגשתי לבד... הרגשתי כמו ילדה קטנה לבדה בחושך.. ואפילו פחד החל להזדחל לו...

בחודשיים האחרונים לא הייתי לבד.. הייתי איתו.. ולמרות שנדמה היה לי שדיברנו בשפות שונות, על אף העברית בה השתמשנו, לראשונה לאחר כעשר שנים שלא הייתי לבד, התהוותה בי תחושה , שגרמה לתאי הגוף הכמו מתים שלי, לפהק, להתמתח ולהתחיל לשחק עם שריריי הפנים שלהם בהעוויות משועשעות... כן.. אחרי כעשר שנים לא הייתי לבד..

מאוהבת לא הייתי, וגם הוא לא בי... אבל העיניים, אותן מדמיינת, אלו המוצמדות אל תוככי הלב שלי, שם במשכנות העמוקים של מערת הנשמה, זרחו.

בלילות האחרונים לא מפסיקה להתהפך, לא מפסיקה לחפש אותו נצמד אל התחת הקר שלי, לא מפסיקה למשש את ידיו החופנות את שדי, לא מפסיקה להרגיש.. בלילות האחרונים מתגעגעת אל התחושות, אל המגע, ואפילו נחירות הטרקטור האיימתניות שלו, שנצרבו עמוק בתודעה, לא הופכות את הגעגוע למשהו פחות טוב.

הוא לא בדסמי, זה לא ממש עושה לו את זה, אבל יש לו ראש פתוח, וכמו שאמר לי, הוא יודע להכנס למשחק כשצריך ואפילו להנות ממנו..

אני לא בטוחה שמה שמחפשת היום זה בדסמ, או לפחות – לא בדסמ נטו.

אני כנראה מחפשת היום את מה שלא היה לי כמעט אף פעם בעולם, מחפשת היום אדם, מחפשת היום רגישות, מחפשת מגע, מחפשת "ביחד".

כמה בנאלי חושבת לעצמי...

והוא, שלא היה בדסמי בהוויתו, הספינק אותי בתאווה, העניק כאב לפטמות שלי, אך לתת לי סטירה לא רצה, אמר שעם כף היד שלו, הוא לא רוצה לחשוב מה יהיו התוצאות..  למרות זאת העניק לי את הזיונים הכי מעצימים שיכולתי לבקש לעצמי...כן, כן, איתו יכולתי לממש את תאוותי ולחוות זיונים אנאליים בלתי נגמרים...  זיונים אחרים איתו כמעט ולא התרחשו... לא היה בי את הצורך...

ולא.. זו לא היתה גחמה שלו, אלא שלי, והוא לא ביקש שאדאג להרחיב את עצמי עוד בטרם, אלא לקח את הזמן, היה חופר לי בתחת בעונג רב ולאחר מכן מזיין אותי זיונים אנאליים בלתי נגמרים... וביחד עם זרם המילים הלא מצונזרות שלי, בהן תיארתי לו את כל מי שמסתכל עלינו תוך כדי, ולעיתים גם נוגע ולעיתים... כן, יחד עם כל אלה, באו ויצאו קולות אחרים, קולות של חיה, כאלה שבוקעים ממני רק בזיוני תחת, ואורגזמות שבאות ברצף.. כשבדר"כ אצלי, אחת טובה זה משהו:)

אז בלילות הוא חסר לי... חסר לי כל כך..

ובבקרים גם..  עכשיו שיכולה כבר להרשות לעצמי לא למהר לקום בשש בבוקר מהמיטה...

ובסופו השבוע..

ובבילויים...

פתאום אחרי שנים יצאתי ורקדתי... רקדתי גם אם זה סתם פאב שאין בו ריקודים... שתיתי ורקדתי, רקדתי את החיים, רקדתי את האושר שלי,רקדתי את הבחירות החדשות שעשיתי בחיי המקצועיים, רקדתי את תודתי למהות החיים, רקדתי...

ו..זה לא שעכשיו, כשלבד, כבר 10 ימים מאז שנסע, כביתי...

אור הנר שבתוכי לא יכבה עוד – להיפך...

האושר בתוכי קיים והוא חזק ושלם..

אך לפתע מבינה שגם אני, שכל השנים בחרתי לחיות בגפי, לוחמת אמיצה, שלא צריכה אף גבר שילטף, ירגיע, יתן... גם אני פתאום רוצה לישון ביחד כפיות, ולחוש יד מלטפת, כזו שמלטפת בפנים גם את הנשמה.