חברה טובה התקשרה להזמין אותי להצטרף אליה לסדנה ששויימה בשם "המפתח אל האושר", אמרתי לה שאבוא, ידעתי שאהיה בחברה טובה ובכלל "העיסקה כוללת גם ארוחת ערב"-כך אמרה, מבחינתי עוד דרך לגרום לי לחייך בדרך אל האושר. השבתי לה בחיוב והוספתי שמתנדבת להיות בין המנחים. אולי אמירה פלצנית מה, אבל כנה, כל כך כנה.
היום אני מאושרת נקודה.
מצאתי אותו ובעצם אם אדייק – לא מצאתי אותו אלא הגעתי אליו.
שנים על גבי שנים תרתי אחריו. שנים רבות, חודשים, ימים, לילות, רגעים ודקות כמהתי לו אנושות. תמיד הרגשתי שהוא תלוי בזוגיות, באהבה גדולה לה השתוקקתי, בקשר אמיתי, בקשר מהותי. תמיד ידעתי להסביר לעצמי שזה נורמלי לחלוטין שהאושר שלי תלוי בזוגיות, שהרי מעולם לא הייתה לי, גם לא בכל שנות נישואיי.
עובדה מעניינת – בחודשים הראשונים של מערכת היחסים עם מי שהיה בן זוגי עד לפני כחצי שנה, למרות כל הטוב והנפלא שהיה לי איתו, עדיין בתוכי לא הייתי שלמה, עדיין מצאתי את עצמי לא פעם כשמעיני ממטרים כבדים וכאילו ללא סיבה. אז אמנם הייתה לי זוגיות אבל עדיין לא הסתדרה עם הפרדיגמה שבניתי לעצמי ביחס לאושר. בהמשך דומה היה שהדברים הסתדרו – השלמתי עם עצמי וחשתי שבשל הזוגיות האמיתית, הביטחון והאהבה הענקית הפכתי להיות אדם מאושר.
לפני כחצי שנה חשתי שהשמים נופלים עלי בשל הקשר שהסתיים. חודשים הייתי כבוייה מבפנים. תחילה התאבלתי ובהמשך שוב נתתי לעצמי את התרוץ בו באמת ובתמים האמנתי – אמרתי לעצמי שאיני מאושרת כי אני לבד ומסתבר שללא בן זוג אמיתי אין ביכולתי להיות מאושרת.
מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני בן אדם עסוק, הן בעבודה, הן בציור – תחום שמהווה עבורי מהות והן במיליון דברים אחרים שגורמים לי עניין, ולמרות המהויות השונות, ולמרות האהבה לחיים, לא הצלחתי להתרומם ולהיות שלמה, לא הצלחתי להיות מאושרת. ריחמתי על עצמי, הבנתי את עצמי, ניסיתי לעשות מהלכים אלו ואחרים אבל לא באמת הצלחתי.
בחודש האחרון, התחלתי לסדר את הבית בו אני מתגוררת. התחלתי לסדר בלגן של שנים. בכל יום מצאתי את עצמי פותחת מגירה או ארון, שופכת את התכולה, ממיינת, זורקת, מכניסה חומרים לקלסרים, מסדרת ומארגנת מחדש. לקחתי לי יומן, כתבתי לעצמי משימות והתחלתי לבצע. כמה בנאלי חשבתי, אבל אט אט גיליתי שמשהו קורה לי גם בתוכי – הסדר החיצוני התחיל לעבוד עלי גם מבפנים, חשתי שאני מסדרת את הנשמה, התייצבתי כל כך, לקחתי שליטה על החיים תרתי משמע.
במשך שנים הייתי כמעט תמיד נחמדה ומרצה, גם כשלא התאים לי. במשך שנים חשתי שתמיד צריכה להתחשב בצד השני ואת רצונותיי שלי ביטלתי, במשך שנים לא הייתה לי ממש שליטה. בחודש האחרון מוצאת את עצמי משתמשת במילה "לא" ומיישירה מבט, עומדת על העקרונות שלי בבית בשקט ובנחישות, גם אם הבת שלי הופכת עולמות נשכבת על הריצפה ומביימת סצנה שלא הייתה מביישת אף את הקאמרי.
בשבוע האחרון פתחתי לו את הדלת, פתחתי רחב ונתתי לו להיכנס פנימה והוא לא היסס אלא שעט.
אני מאושרת:) כל כך מאושרת:)
מאושרת ומרגישה שזה לא אושר זמני, מאושרת כי מרגישה מבפנים, מאושרת ויודעת שזה לגמרי שלי, מאושרת גם ללא בן זוג, מאושרת גם בלבד, מאושרת כל כך ושלמה – ואפילו גאה, והאף אולי כבר בעננים מרוב גאווה.
היום חוגגת 44 סתווים – חוגגת ושלמה עם עצמי כל כך!
מצאתי את האושר והוא שלי כל כך, ולמרות שעוד אבכה, ולמרות שיהיה עוד קשה, משהו בתוכי גרם לי לשינוי אמיתי שהוא כבר חלק ממני ויודעת שישאר.
לפני 15 שנים. 11 באוקטובר 2009 בשעה 22:12
