שקיפויות

התבוננתי בו כשפסע אל מולי, גבר נאה חשבתי, תווי פנים יפים, בן 53. זיהה אותי מייד על פי התמונה. התיישבנו ואני קטנה, ומרגע לרגע נעשית אפילו עוד יותר קטנה, עוד מעט ואעלם נדמה לי, והלב שם בפנים מרגיש כה חבול. ציפור פצועה יושבת לדייט עם איש גדול ויפה. ציפור פצועה, שגבה תפור בחוט גס ודוקרני, שגבה דווי מאותו ניתוח קטנטן שנאלצה לעבור, ציפור עצובה.
יושבים איש גדול וציפור קטנה, ידה נוגעת לא נוגעת בחתך התפור, מתקשה להזדקף בכסא, מדי פעם הפה מתעקל מכאב, אך הכאב שבנפש עמוק כנראה עוד יותר. והוא מחייך, חיוך צחור שיניים, האיש היפה והגדול וכן - גם המוצלח, ואני נעשית יותר קטנה ומרגע לרגע יורדת כסות "הכאילו ביטחון עצמי", שעוטפת אותי רוב הזמן, ואני נותרת עירומה, נותרת בלי כלום. והוא מספר לי על חייו, האיש הגדול והמוצלח, והוא לא משוויץ אפילו לא קצת, ובכל זאת בליבי מקנאה בו, באיש החזק הזה, על כי הוא מחייך חיוך כן ומלא ועל כי עולמו שלם ומלא, ואני נעשית קטנה אפילו עוד יותר וחוששת שתכף תברח לה דימעה. והוא שואל מה אני עושה בזמן החופשי שלי, ואני תוהה עם עצמי ומחליטה לומר את האמת, "עובדת כל כך קשה עד שכמעט לא נותר..." ועם עצמי פתאום מתביישת, ועם עצמי פתאום מבינה עוד יותר אפילו איך חיה ליד החיים, ועם עצמי רוצה פתאום לעשות דברים ועם עצמי רוצה לחיות את ההוויה האמיתית ולא את זו שליד. שואלת את עצמי מתי קראתי לאחרונה ספר ולא בשירותים, שואלת מתי יצאתי לטיול, מתי הלכתי לסרט, מתי למופע... והוא מספר על אהבתו לאמנות ועל אהבתו למוסיקה, ועל טיולים למחוזות משכרים ואני לא יודעת על מה אספר. הציפור הקטנה ברוכת הכשרונות מרגישה לפתע כמה חיה ליד, כל כך ליד, כמה מפספסת ימים, שעות ודקות, הציפור הקטנה הזו רוצה לנער את הכנפיים בהן לא עשתה שימוש כבר זמן רב כל כך, רוצה לגייס את עצמה ולעוף מעלה. רוצה לקרוא ולטייל, לראות סרטים ולבשל, לעבוד בגינה ולנקות, ללכת למוזאונים וגם להצגות ולצייר ולצייר ולצייר , הציפור הקטנה רוצה לחיות. והם נפרדים, האיש הגדול, החזק והמוצלח, שדאב את הכאב בגבה ודומה שקלט גם את הכאב ההוא בליבה. והם פוסעים יחדיו, הוא מלווה אותה למכוניתה ואומר שישמח להשתמע והציפור הקטנה שואלת את עצמה האם באמת כך ותוהה, כל כך תוהה, האם איש גדול וחזק ושלם ירצה להכניס לחייו ציפור קטנה...