שקיפויות

זוכרת שאיתך חשתי כמהלכת על הקצה.
נפשי השתוקקה לך, אך יראה מפני הלא נודע.
לא הרגעת, ולרגע לא ניסית ליפות, אמרת - "יהיה לך קשה".
זוכרת איך ניסיתי לרפד את תקוותי במעט מוך, בכדי לאזור אומץ ולבוא לפוגשך,
אך אתה ערמת ערימות של חצץ ואמרת "יהיה לך קשה".
וכל כך ייחלתי לשמוע אותך אומר, שלפחות אחרי כל הקשה, חיבוק ממך יחכה לי שם בפינה,
אך אתה לא הבטחת דבר, וידעתי שיהיה לי קשה.
פחדתי מאותה פגישה, שנראתה לי כתהום אימתנית ועמוקה, ולבסוף הודעתי "איני מגיעה".
הלילה ירד ובין קרעי העננים והכוכבים הבודדים ששרדו את האימה - הודעת "אני בא".
נפשי בערה מתשוקה,בטני התהפכה בקרבה.
אמרתי "תבוא", אך כשבקשת שאכין את חגורת הכלבה שלי וקולרה, ידעתי שלא אוכל, ואחר כך הפחד הכניעני.
כשביטלתי אמרת -"אבוא רק לקפה", ואני לא האמנתי, הפחד כרסם בי. הגפתי תריסים, נעלתי דלתות, שכבתי מכונסת בפינת המיטה. היה לילה מעיק וחם, היה לילה לבן, ובבוקר כשביקשת לשאול לשלומי, חשתי בך את ההבזק האנושי וליבי הפסיק לפרפר בבעתה, ואפילו חיוך של רוגע, הגיח לפתע.
וכעבור כשבוע נסעתי לפגוש אותך.
הבטחת "סשן לא יהיה, אך גם לא מפגש בין חברים" - וידעתי שיהיה לי קשה.
"בכל זמן המפגש תביטי ישר ולא תסתכלי לכיוון שלי" - אמרת, וידעת שיהיה לי קשה.
שלחת מפה, שעתיים נסיעה בשעות שיא הלחץ.
עומדת מתדלקת בחצאית קצרה ללא תחתונים, כשבכל תזוזה החצאית ההדוקה מדי, הנסגרת בסקוטש, מאיימת להפתח ולהיות מושלת מעלי.
לחוצה, מרוגשת, חוששת, עורגת...
ולבסוף הגעתי.
יושבת במכונית במגרש החנייה ומחכה.
כבר פעמיים התנעתי שוב וניידתי את עצמי מחנייה אחת לשנייה. אמרת "תשתדלי במקום לא מרכזי", ואני חככתי בדעתי שוב ושוב, איזו חנייה היא הראוייה ביותר לדעתך.
לבסוף הגעת.
כניסה מהירה, טריקת דלת. התבוננתי בך לשנייה מזווית עיני ומייד הסטתי את מבטי - זוכרת.
בחנת אותי,דיברת אלי, שאלת - עניתי, שאלת - עניתי. נטפתי כשאצבעותיך פלשו לתוכי. שאלת "למה את רטובה?" עניתי "חם היום, הנסיעה היתה ארוכה", ואז חטפתי ממך את הסטירה הראשונה.
סטרת, משכת בשערותי, ציווית "תתחילי להכנס לדמות שלך! דברי אלי מהכוס ולא מהמוח! תפסיקי לחשוב כל כך הרבה!" ... נסערתי, דומה שלא הבנתי את מילותיך, ואתה הרי ידעת - הייתי ירוקה.
ידעת והמשכת - שואל, צולף, נוגע, ממשש, סותר, מושך, ובעיקר מביא אות לריגוש של "על הקצה".
כמהתי לכל משיכת שיער, לכל סטירה, לכל דרך של מגע, אך כאבתי את דיבורך הציני והקשה - חשתי מבוזה, כעסתי עליך, זעמתי, חשתי כה פגועה. בהמשך היה קשה עוד יותר. טענת שצריכה להענש ולקבל סטירה. ביקשתי "תתן כבר", אך נענתי ב "אתן לך כשארצה". ידי גוננו על פני, דבר שהכעיס אותך. ציוות "תורידי את הידיים", ידי ירדו אך עלו מייד מעצמן, חשתי כי אין בי כל יכולת לשלוט בהן, ואז הודעת "מאחר ואינך מצליחה, מגיעות לך שתיים!". זה היה עינוי נפש לא קל, כשבסופו בחרת שלא לתת לי את אותן שתי הסטירות.
יצאנו מהמכונית, אני פוסעת לפניך - אתה אחרי. אסור לדבר, אסור לעצור, אסור...
הגענו לבניין נטוש. הותרת לי ללכת להתרוקן. נכנסתי לתא השרותים, מיהרתי לנעול אחרי, התרוקנתי, לקחתי אוויר, יצאתי.
בשנייה שיצאתי, תפסת אותי, אחזת בי בחוזקה והובלת אותי לתא הנכים בשרותי הגברים.
תא השרותים נסגר - עכשיו זה רק אני ואתה.
ליבי הלם בפראות, נרעדתי.
הצמדת אותי אל הקיר, פיסקת, מיששת, בחנת, בדקת, לחצת, הכאבת, וכשהכאבת מאוד והסטתי את ידך, תפסת בגרוני - חנקת, סתמת גם לרגע את נחירי אפי, ואז אמרת משפט שתכנו נחרט בי לעולמים : " את בטח חושבת, מי בכלל ימצא אותך כאן, במקום הזה..."
הצטמררתי, ליבי קפא.
חשבתי שאולי אתה פסיכופט, חשתי שאני על הקצה, אך למרות זאת כל כך רציתי אותך.
בהמשך במכונית כשגופי ביקש להתקרב כדי לחוש את גופך ופי חיפש את פיך, ספגתי חבטה הגונה ונפגעתי עד עמקי נשמתי, ובהמשך כשביקשתי רשות להתבונן בך - ביקשת שאתבונן תוך ספירה ל - 10.
יצאתי מאותו מפגש הזוייה, פגועה, אך גם כמהה ומלאת תשוקה.
וכשהגעת למעוני בפעם האחרת, גם אז ידעתי שיהיה לי קשה. ושוב הרגשתי על הקצה - ידעתי שחמתך בוערת, ידעתי שהכעסתי אותך מאוד, ידעתי שעלי להיות נענשת, כך גם אמרת והדגשת שוב ושוב, והפעם חששתי באמת לחיי.
פחדתי שהמפגש הזה עלול לעלות לי בחיי, ולמרות זאת,ואולי דווקא בשל העובדה שחוש השיפוט שלי לוקה בחסך קשה - הלכתי על זה - הייתי חייבת לפגוש אותך, לחוש את גופך, ולא אכפת היה לי - שאני ממש, אבל ממש על הקצה.
והיה סשן קשה, והגעתי לאורגזמה שלא מן העולם הזה, ובסופו של הסשן הותרת לי לחבק אותך, ואף נדמה לי שראיתי חיוך מתגנב מפיך, והייתי מאושרת.
הו, אלו זכרונות נותרו בי, מהפעם ההיא "על הקצה".