ואני בכלל מעדיפה עציץ ולא פרחים, עציץ נשאר לאורך זמן, מלווה אותי ומתפתח ואלו זר פרחים יגווע במהרה. ובכל זאת הזר הזה שקיבלתי לפני שבוע, בתוספת כרטיס מושקע עם ברכה מהלב, נתן לי סטירה לפרצוף, ובמקום שארגיש גאווה ענקית על כך שאני כל כך מוערכת, צללתי לבור של כאב תהומי. ניסיתי להזכר מתי בפעם האחרונה קיבלתי ממישהו זר פרחים, מתי בכלל פעם בחיים קיבלתי זר פרחים, מתי.
ופתאום רציתי לחוש "ביחד" ופתאום רציתי מישהו שאהיה חשובה עבורו, ופתאום...
מסתכלת עליה מהצד ורואה אותה בפריחתה, רואה כמה היא שלמה יותר, כמה היא מלאת ביטחון עצמי, כמה היא לא זקוקה לי או לשום דבר אחר. מתבוננת בה ומקנאה. מקנאה בה על המקום הזה שלה, מקנאה בביטחון הזה שהוא שלה. אמנם מתוך החוזקות שבי, ההתנגדויות שבי, האישה הבלתי מנוצחת, קשה לי לראות אותו מלטף אותה כל הזמן – איכשהו בזה אני בכלל לא מקנאה, זה אפילו עושה לי רע.. עושה לי רע לחשוב על מישהו שאני כביכול בבעלותו, על מישהו שילטף אותי כל הזמן, עושה לי רע, אני הרי החזקה, לא צריכה יד מלטפת, רוצה להיות עצמאית, רוצה להיות מנצחת, רוצה..
אז במה אני מקנאה?
פתאום הפחד הזה של להישאר לבד עד סוף החיים, פתאום הכאב הנורא והחד, פתאום הלבד הזה שעוטף אותי ביריעת פלסטיק קשיחה, פתאום ההבנה שלמעטים כל כך אני באמת חשובה, פתאום...
והמילים רוב הזמן לא יוצאות. לא יוצאות גם כשמדברת עם האנשים הכי קרובים לי בחיי, לא יוצאות כי בפנים יודעת שכל אדם הוא לעצמו – אז למה לי להפריע. לא יוצאות מכיוון שאני החזקה והמאושרת כל הזמן, זו שהרוויחה את האושר בזיעת אפיה, בחיים שלמים, בתהליך אמיתי ממושך כל כך, ולכן לא מצליחה לדבר, לא מצליחה להוציא את המילים, והאנשים, אלה הקרובים לי באמת, הם לא רואים, הם לא מנחשים, הם לא מרגישים בזעקה שלי, חושבת שהם לא באמת רוצים לדעת.
ואני בחופש של מיספר ימים ובמקום לטוס על ענן, מלחמת עולם שם בפנים, דפיקות לב מואצות, לחץ בלתי פוסק בגרון. מסתבר שמאושרת, כשאין לי את הזמן לחשוב, כשעובדת מהנץ החמה עד הלילה, כשחשה עד כמה אני מסייעת לאחרים, כשרואה איך מנתבת לאחרים הצלחות של חיים..
החופש הזה מאפשר לי לנשום ואפילו מאפשר לי לחשוב, מאפשר לי להתחבר לכאב שתמיד כנראה חי בי, מאפשר לי להבין עד כמה הוא שוכן בי, מאפשר לי לשאול שאלות, מאפשר לי להבין עד כמה האמנות שלי, שהיא מפעימה אותי ומעצימה אותי, גם גורמת לי בעצם לא לחיות. זמן חופשי פשוט אין לי, גם לא בשבתות.. תמיד צריכה להספיק ולתת עוד עבודה, , ואז, כשמצליחה בכל זאת לתפוס כמה שעות, הן קודש קודשים לציור, ליצירה, ואחר כך נוצר חלל שחור של כאב, של אישה שראתה מעט מידי, טיילה מעט מידי, כאבה יותר מידי – כאבה את בדידותה.
ובכל זאת שומרת על ה"לבד" בקנאות. מבינה עד כמה רוב האנשים לא עושים לי את זה, מבינה עד כמה כמעט כולם מרגיזים מרגיזים אותי, מבינה עד כמה לא באמת מוכנה לוותר על החופש שלי, על הספייס שלי, על המיטה שלי, מבינה...
