בימים של לפני, בימים טרום פגישה, מתגלים הם כברי תקשורת בין אישית ברמה כה גבוהה. הם כה קשובים, מבינים, לעיתים אף אמפטיים, הם כל כך שם – הם כל כך איתי, ואנחנו זורמים, מתמזגים בנפתולי השיחה.. שיחה ועוד שיחה ועוד אחת, ובין שיחה אחת לשנייה, דומה כי מושג הכמיהה מתפתח וצובר תאוצה, ומרגישים בלב בפנים – כמה רוצים...
לאחרונה הכרתי מישהו, חשבתי כי הוא שונה, מיוחד. היו שיחות יפות, שיחות בהן חשתי אותו נוגע בי מבפנים.חיכיתי לאותן שיחות, חיכיתי לשמוע את קולו,את מוצא פיו, חיכיתי לאס אם אסים, חיכיתי לו.
ולבסוף נפגשנו.
והיה ערב מדהים, מיוחד במינו. ערב עם המון מבטים והתבוננות אל תוך, ערב עם שיחות מהלב, ערב עם חיוכים.
ולמרות הערב הכל כך מיוחד, היו בי ספקות. חשתי שאולי איני נמשכת מספיק, חשבתי שאולי בשל גילו המבוגר, יהיה לי קשה.
וכשהגענו למכונית שלי, בטרם חיבק לפרידה, אמרתי הכל, כפי שאני רגילה. חשוב לי תמיד להיות ברורה, מובנת ומדוייקת עד הסוף, וזאת על מנת שלא לפגוע.
אמרתי לו שהוא אדם מדהים, אך איני בטוחה בהמשכיות, בשל ספקות באשר למשיכה הפיזית, ובשל פער הגילאים.
הוא היה מקסים בתגובתו המחוייכת, ונתן לה גם גושפנקה, בכך שהעביר את הכדור לידי, ואמר שיכבד כל החלטה.
נסעתי וחשבתי, ולמחרת התקשרתי אליו וביקשתי שננסה ונראה לאן יובילו הדברים.
שוב המשיך ביננו השיח המתמשך של שיחות מרגשות כל יום, ולפני יומיים נפגשנו שוב- בביתי.
גם הפעם היה נפלא עוד בטרם. בשיחה שלפני " אמר בואי נזרום, בואי לא נחליט, אם נרצה – נזדיין, אם לא – לא, בואי נחוש"...
הרגשתי כל כך שלמה ושלווה, הבנתי שאינו רוצה ללחוץ עלי ומאוד הערכתי.
הוא הגיע והיה נפלא. המון חיבוקים, התבוננות נגיעות. זיון אמנם לא היה, אך היו דברים אחרים, נשיקות, חיבוקים, אמירות, הצלפות, דברים שהיו טובים בעיני לא פחות.
נכון, לא גמרתי, אך לא היה בעובדה זו כדי לקלקל לי את מצב הרוח.
מה שכן, הייתי סחוטה מעייפות, עוד בטרם הגיע, בשל שבוע עבודה מפורך, ואולי בשל כך, אחרי 2 -3 כוסות יין, והתערסלות בזרועותיו – פשוט נרדמתי לזמן קצרצר, כשלפתע אני רואה אותו לבוש, מציין בפני כי נרדמתי ונפרד ממני לשלום.
כך למעשה נגמר, הסתיים עוד בטרם החל.
ולמחרת – לא היה טלפון, לא אס אם אס, פשוט – דממה.
מ ע ל י ב...
ואני, באמת שלא מאוהבת, באמת שלא מרוסקת, אך כל כך תמהה, כל כך מאוכזבת.
איפה האומץ לבוא ולהפרד באופן אנושי? מה כבר קרה?
הרי במשך כל הימים שלפני וגם לאחר הפגישה הראשונה, הייתי על פי דבריו אישה מדהימה ומיוחדת,
אז מה כבר קרה?!
אולי לא היתה התאמה מינית משהו, אולי לא עשיתי לו את זה, אולי הוא חש איתי לא בנוח, אולי ואולי ואולי....
והוא לא הראשון כמובן, אך ממנו התאכזבתי עוד יותר, דווקא משום שבא ממקום של כל כך הרבה כבוד אלי, בכל השיחות ובמפגש של לפני...
שואלת את עצמי, למה גברים אינם מסוגלים להתמודד.
למה גברים אינם מסוגלים לתקשר ולומר, סליחה אבל לא מתאים.
איפה אתם גברים?
למה אינכם מסוגלים למעט אומץ לב כשצריך?
ובכלל, תגידו לי – מה אתם בכלל מחפשים???!!!
אני לא מחפשת זיונים נקודה.
זיונים פרופר לא מעניינים אותי כיום.
גם אם תבוא ותיתן לי את הזיון של החיים, עם הסשן של החיים – לא אתרצה.
זקוקה לתוכן, זקוקה לרגש, זקוקה...
איפה מוצאים היום אדם?
איפה מוצאים היום קשר?
איפה מוצאים אהבה?
לא נמאס לכם כבר מכל הבולשיט?!
לפני 17 שנים. 24 בנובמבר 2006 בשעה 21:56
