לא מצליחה להיזכר במישהו שלקח את המיינד שלי למקום של שליטה, ממש למן השיחה הראשונה, לא מצליחה להיזכר אפילו במשהו דומה, והתחושה הזו חזקה.. והחיבור הזה, גם אם בשלב הזה וירטואלי כל כך, החיבור הזה שם...
צ'אט ארוך של בוקר, קריאת פוסטים שכתב, קריאה גם מעבר למילים, החלפת תמונות, שיחת טלפון שמאפשרת ווקאליות, ומאפשרת גם שתיקות, ומאפשרת להבין עוד, ומאפשרת להיות, ומאפשרת גם לדעת, עד כמה אנחנו דומים בתפיסה שלנו, וכמה במהות הבדסמית שלנו יכול לעבוד כל כך טוב.
זה לגמרי פסיכי, והרי לא נפגשנו, אבל מבחינתי זה שם, לגמרי שם.
ולאחר השיחה שולחת לו ציורים עתיקים, בהם ציירתי את עצמי בשעת עונג , והוא מגיב לי בהודעה, שהדבר הראשון שעולה לו בראש זה שבא לו להריח, ואני כותבת לו שחייבת ללכת לעשות את ההכנות שלפני הציור הבא והוא כותב לי, שארגיש אותו כל הזמן הזה, ואני משיבה שכבר מרגישה, והוא מוסיף ומבקש שאשתף אותו בכל מה שעולה במחשבות שלי, ואני כותבת לו, שיצר בי את הכמיהה להכיר אותו, לפגוש אותו, ולא קל לייצר בי כמיהה שכזו, והוא כותב שזה ילך ויתעצם, ושזה הדדי, ומבקש שלרגעים אעצום את העיניים ואריח את הנוכחות שלו..
ובהמשך כותב לי "הייתי מחבק אותך עכשיו ומתבונן בך מרחוק.. בעיניים, בתנועה.." ואני משגרת לו מספר הודעות ברצף : "תרחם עלי כאן..." "בינתיים".. "הפנטזיה לוקחת אותי עמוק"... "עוד בטרם"... והוא משיב "מצויין"... "זה לא שאלה של לרחם.. את צועדת לצידי"...."יש דברים שאני לא עוצר"..."לא בולם".." "הולך איתם"... "שלם איתם"... "לחלוטין"... ואני בפנטזיה שלי מובלת על ידו, לצידו, כלבה...
ואנחנו לא יודעים שום דבר, ומרגישים שיודעים ומבינים כבר הכל...
נדמה שהשמש זורחת לי היום ולא רק מהחיוך שהשתלט לי בערך על כל הפנים, אלא גם מחלק אחר בגוף, שיכול להעיף אותי לשמיים..
אז... אם תראו כלבה, שהשמש זורחת לה מהתחת, כנראה שפגשתם אותי:-)