עוד יום וחצי עד לסיום החופש שלי, עוד יום וחצי וחוזרת לטרוף מערכות מחדש, עוד יום וחצי, אבל ברור לי שלמרות טרוף העבודה המצפה לי, במיינד שלי אני כבר לא אהיה רק שם, עוד יום וחצי וממשיכה את החיים כחגיגה אחת גדולה, עוד יום וחצי, הבטחתי לעצמי, לא לשנות, להמשיך לחגוג את החיים, את הימים, השעות, הדקות והרגעים, להמשיך להסניף את החיים לקרבי, להמשיך לאחוז במכחול, להמשיך למרוח בצבע, גם אם זה אומר לצלול ללילות הזויים בלתי נגמרים, להמשיך להרגיש, להמשיך לשחרר, לא לתת לשחרור הזה להגמר לעולם, ו... כן... מבינה שזה תלוי רק בי, ו..כן... יכולה להמשיך את השחרור הזה, חייבת.
יושבים היום לארוחת צהרים משותפת, עם הילדים שהגיעו, עם הוריי, יושבים ואוכלים בכיף, ארוחה שלקח לי פחות משעתיים להכין אותה, ארוחה כיפית כל כך, עם אוכל טעים, יושבים ומתענגים מהאנרגיה החיובית, ולא, לא חסר דבר, למרות שאין מליון מנות, יושבים בנחת, צוחקים, החיים יפים. ואני מודיעה לכולם חגיגית כי בזאת סיימתי את ימיי במטבח, והארוחות יהפכו להיות קלילות, מאחר ואני לא מתכוונת לעמוד יותר שעות וימים אל מול הסירים, מעדיפה את הצבע והמכחולים, וגם הבית, כך אני מכריזה, יהיה הרבה פחות מתוקתק, כי, מה לעשות, יש בי רצונות, לשבת אל מול הבד ולברוא יש מאיין, לצאת ולפגוש חברות, לטייל, לשתות, ועוד כל כך הרבה.... ואני מקבלת מכולם פרגון ופידבק ובמחשבה שלי ובלב מאושרת, כל כך מאושרת.
הילדים גדלו, שנים מהם מתחתנים ממש בקרוב, יש לי את החופש, מגיע לי, מותר לי, הרווחתי אותו בעמל כפיים וביושר, ויש לי חיים – חיים משלי.
לא, לא עוד כאב לב, ההחלטה בידיים שלי, אני שולטת בה, בועטת בכאב, משאירה לי רק את התחושות הטובות, הממלאות, ולמרות שלא נפגשת איתו, מצליחה להרחיק את דמותו מהלב שלי, להרחיק כך שהלב שלי כבר לא יצרוב, לא ישרוף, ומשאירה לי רק את העונג לשמוע את המילים, ללא צליל קולו, מילים שהפכו אותי לכלבה עבורו, ואני כל כך רוצה לחוש את ההוויה הזו, וכשמאוננת את עצמי, כבר לא צריכה כמו בעבר לצפות בסרטים ,בהם מזיינים לה לבחורה את הגרון באופן קורע, פשוט עוצמת את עיניי ופותרת את הפה ושומעת את המילים, את ההוראות שמקבלת, והדמיון מוביל אותי למחוזות יפים, ובהמשך פותחת את הפה חזק ומרגישה את היריקות, ובהמשך חופרת עם הלשון עמוק, ובהמשך יש עוד, ואני לגמרי שם, וברור לי שהיום לא יכולה לוותר על הבסדמ, וברור לי שאין לי צורך בזיונים סתמיים, וברור לי שחייבת להיות שם הכי נמוך, הכי כלבה, הכי שפחה, הכי מתמסרת, הכי כנועה, ורק משם אעוף מעלה ואגע בשמיים...
ברור לי שבדס"מ כיום עבורי דרך חיים ולא יכולה בלעדיו,
בטוחה בעצמי כל כך..
