אשה של חורף.

כפכפי בירנשטוק זה מעבר ליכולת ההכלה שלי מסתבר, זה לא שיש לי משהו כנגד הסינמטק, כלל וכלל לא, רק העובדה שהם תמיד נדמים שם לגוש מדובלל, אינטלקטואלי במפגיע, ממושקף ומכופכף בהמצאה הלא אסטטית הזו המכונה"בירנשטוק".
מסתבר שאני מרגישה זרה בכל מקום, אפילו שם, עם אנשים שלכאורה(לכאורה זו מילה מוזרה, מסייגת ומקרבת גם יחד) דומים לי ברקע או בהעדפות התרבותיות או בגיל, אבל גם שם עמדתי ובחנתי וסייגתי עצמי מכל השאר, מתבוססת בתוך הציניות השחורה הזו שהפכה לעור שני.

מה הגעיל אותי בעצם? אפילו תשובה ברורה אין לי, רק תהיה על יכולת ההתבדלות המנותקת שסיגלתי לעצמי עם השנים. מסתבר שכמעט די לי עם עצמי, שאין בי הצורך הנואש לחברותא שהיה בי פעם. ולא, אין בלבד הזה מהשקט שאני(כולם?) מחפשת, אני מלהיטה עצמי די והותר ומוצאת את עצמי מתווכחת בקול עם עצמי, הצגת יחיד מרובת משתתפים כנראה, ואולי במקום לכתוב אגש מחר לקבל הפניה לפסיכיאטר. אני בטוחה שישמח, והרי סוף סוף יוכל לישם כמה מן התאוריות שלמד בשקידה.

במחשבה שניה, הבחור ההוא שעמד בפינה עם הדיאט קולה גרם לי לתחושת הבחילה הקלה, והרי אין דבר דוחה יותר מגבר ששותה משקה של כוסיות.