הפסקתי כמעט לכתוב כי החיים שלי נורא משעממים. בקטע טוב.
היום פעם ראשונה כמעט מאז הקורונה נפגשתי עם חברים. עם חברות. וזכיתי לשמוע קצת סיפורי הוללות.
רחוק ממני שנות אור. אני כל כך לא שם.
אין לי סיפורים משל עצמי. יכולה רק לרכל על אחרים.
מענין אם זה יגרום לאנשים להתרחק ממני.
הרי יש חברויות שנוסדו מלכתחילה כי הייתי מעניינת להן. הכתיבה שלי משכה אותן.
האופי שלי. טענו שאני "טיפוס".
אני בכלל מרגישה רגילה.
כבר חודשים רבים שאין לי מעשיות משל עצמי. לא נגע בי גבר אחר. לא הייתי בסיטואציה עם פוטנציאל מגרה. אין לי מצוקות יוצאות דופן.
אני משעממת?
המון פעמים דוממת בקבוצות הוואטצ
פנים מול פנים מקשיבה ולשם שינוי שואלת ומתענינת. חסר לי הדיאלוג שנסוב גם עלי. לא דוחפת את עצמי בכח, כי אין מה לדחוף.
זה נורא תלוי באיזו חברה. יש מקומות שמרגישה בהם נח יותר, אהובה יותר, נוכחת יותר.
מקווה שלא יגמרו לי. אין לי סחורה מענינת למכור. הרפתקאות חדשות לדווח עליהן.
יבש המעין. הלוואי ואני מספיק מענינת בתוך תוכי, ללא עלילות חיצוניות.
