בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אושה לנד

כשאנחנו נוסעים באוטו הוא מסתכל עלי ZOOM OUT ויודע שאני באושה LAND- בארץ הפנטזיות
לפני יום. 24 במאי 2020, 0:45

הפסקתי כמעט לכתוב כי החיים שלי נורא משעממים.  בקטע טוב. 

 

היום פעם ראשונה כמעט מאז הקורונה נפגשתי עם חברים. עם חברות.  וזכיתי לשמוע קצת סיפורי הוללות. 

רחוק ממני שנות אור.  אני כל כך לא שם. 

אין לי סיפורים משל עצמי.  יכולה רק לרכל על אחרים. 

מענין אם זה יגרום לאנשים להתרחק ממני. 

הרי יש חברויות שנוסדו מלכתחילה כי הייתי מעניינת להן.  הכתיבה שלי משכה אותן. 

האופי שלי.  טענו שאני "טיפוס".

 

אני בכלל מרגישה רגילה. 

 

כבר חודשים רבים שאין לי מעשיות משל עצמי. לא נגע בי גבר אחר.  לא הייתי בסיטואציה עם פוטנציאל מגרה. אין לי מצוקות יוצאות דופן. 

אני משעממת? 

המון פעמים דוממת בקבוצות הוואטצ

פנים מול פנים מקשיבה ולשם שינוי שואלת ומתענינת.  חסר לי הדיאלוג שנסוב גם עלי.  לא דוחפת את עצמי בכח,  כי אין מה לדחוף. 

 

זה נורא תלוי באיזו חברה.  יש מקומות שמרגישה בהם נח יותר, אהובה יותר,  נוכחת יותר. 

מקווה שלא יגמרו לי.  אין לי סחורה מענינת למכור. הרפתקאות חדשות לדווח עליהן. 

יבש המעין. הלוואי ואני מספיק מענינת בתוך תוכי, ללא עלילות חיצוניות. 

לפני שבוע. 14 במאי 2020, 21:27

הכל רחוק ממני היום

הקורונה שיבללה אותי לעומק

העצלות והחזירות הרחיבו את גופי והוא בתמורה מצליל אותי למעמקים. 

 

אין יותר מועדונים

אין יותר בילויים בגדים צמודים שכרון חומרי או אנרגטי 

לא ניפגשת עם חברים

פוטנציאלים כבר אין שנים

תשוקה החוצה היא זכרון עמום,  הרבה יותר בטוח ומקבל פנימה. 

נפעמת מאחרים שיוצאים ומבלים ומתלבשים ומחפשים ומכירים ומזדיינים. 

אני בעולם אחר. 

אני אישה שמנה בגיל פסע מהבלות

ולא רואה שום עתיד אמונוגמי לפניי. 

 

קייץ שעבר פרחנו.  התחלנו לצאת חופשי.  לא השגנו דבר ממה שרצינו אבל ניסינו ובילינו. 

הקייץ השנה יהיה שונה כי שכחתי איך זה. 

יהיה שונה כי אני לא מסוגלת לחפש ולמצוא. לא במצבי.  אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי אז מישהו אחר? 

 

מתחבאת תחת טוניקות ענק שחורות והרי מייקאפ. לא סובלת את דמותי במראה. 

כבר הרמתי ידיים.  לעולם לא נחווה את שאנחנו רוצים.  פשוט אין לנו את זה. 

 

לפני חודשיים. 14 במרץ 2020, 8:43

https://m.ynet.co.il/Articles/5692830

 

אושה הפרה הקדימה את זמנה 🤣🤣🤣🤣🤣

 

 

ולגבי כל היתר - דהההה

הכל צפוי וברור. 

גם החלק שמאשרר לי שאני אדם פתוח,  חברותי ובעל דמיון מפותח. 

 

הבעיה היא שאני קצת בתרדמת פנטזיות. 

הכי אני אוהבת להישען על סיטואציות אמיתיות ולפתח אותן.  להשתמש בעיקר באותה תיפאורה וללכת רחוק.  אבל שאין מציאות חדשה - אין פנטזיות חדשות.

אני כבר שוחקת מידי את הישנות או פשוט משתמשת בשחקני חיזוק טלוויזיונים. 

 

חלומות סקס הם נהדרים.  כר פורה להמשך הפינטוז אבל צריך לתפוס אותם ישר בעוררות אחרת מתפוגגים. 

בינג' טוב יכול בהחלט לפטם את המח.

זה מה שיש בימי קורונה.  בינג'ים.  אין אורגיות.  אין סשנים.  אין מסיבות.  יש רק סקס בשעה מאוחרת לאחר בעיטת הילדים למיטות. 

אבל באאאאא ליייייייייייי

 

לפני חודשיים. 7 במרץ 2020, 23:50

האמצעי שלי אמר לי היום כשראה אותי מחייכת "סופסוף! "

ילד אינטליגנט רגיש שלי.  "אני מבין שיש לך הרבה מטלות ודסי משגעת אותך וכביסה אבל תעזבי את הטלפון לחצי שעה ותחייכי". צבט לי את הלחי. 

צבט לי בלב. 

 

לפני שבוע התכתבתי עם הסוטות שלי ושאלה אותי חברה לשלומי.  "אני מאושרת" כתבתי. 

זכיתי לאימוג'י נדהם ברצף. 

היא חשבה שהייתי צינית כהרגלי ולא הבינה. 

אבל באמת הייתי מאושרת. 

מאושרת עם הילדים.  מאושרת עם הגבר שלי. 

 

מחפשת אותו.  את קירבתו.  את חום גופו. 

גם שמתפקששים לנו כל התוכניות כמו הסופש אני לא בדרמות:

 

בחמישי הגענו למסיבת יומולדת של חברה.  אנחנו לא מכירות כל כך טוב אבל לנצח אנצור אותה בליבי על המשפט שלה : "את?  מספיק שאת נושמת ואת סקסית"

יש לה וואחאד בית.  כולי קינאה.  לא רק על הנכס אלא על כל האומנות והפיצ'פקס שממלאים אותו.

הסלון שלי מרגיש לי ריק מידי ממני ומלא מידי בג'אנק של הקטנה.  במיוחד השבוע עם האוהל העצום שפתחה אמא שלי באמצע הסלון.  "זו המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם" טענה הפצלוחה העדין לא בת 5.

 

אניוואי.  במסיבה החליט האוש שהיה אקסטרה חברותי ולבבי באותו הערב לנסות טיפות קנאביס.  אני אחרי טיפה אחת הלכתי לחפש משהו מתוק לשים בפה והוא מסתבר פתח תפה לעוד סיבוב. 

לא יודעת אם זה קשור, אולי זה רק הגעגוע והצורך הפיזי אחרי  שבועיים-שלושה שלא היינו ביחד אבל היה סקס משהו בן.  הבעיה היא הלמחרת. 

קמנו לפנות בוקר מהרוחות המטורפות שהיו והוא הקיא את נשמתו.  סחרחורות סחרחורות גרמו לנו לבצע טעות ענקית - 11 בבוקר יום שישי חצי חינם. עם ישראל בטרפת קורונה והתורים מתחילים באיילים כבר.  כולה רציתי ממתקים למשלוחי מנות של הבנים... 

 

לא נורא.  התגברנו על המכשול והמשכנו בשיגרת השישי.  לשימחתי זה כלל שנ"צ. לא לשמחתי זה לא כלל את מסיבת הפורים שהתבטלה עקב הקורונה.  חבל,  היתה לי תחפושת כלבבי. 

אחכה לשנה הבאה להיות זונה. 

 

במקום המסיבה ובגלל שקבענו שזו תהיה שנת ה"כן" החלטנו לדגום מסיבת סווינג ביתית. 

הברזנו לחבורת החברים הקרובים בשביל זה. 

ביג מיסטייק.  יודג'

 

הגענו למושב זקנים.  לבית אבות. 

ודווקא שאלתי מראש על הגילאים. 

ישבתי שם קפואה.  לא מוצאת את מקומי. 

כאילו יש 2 אושות. 

אושה אחת במקום הנכון עם החברים והצומי היא אש.  פתוחה, חברותית, פלרטטנית, שמחה,  פעילה. 

אושה שניה במקום הלא נכון עם זרים היא פקעת.

סגורה,  לחוצה,  דוממת,  פסיבית , ביקורתית.

 

והוא?  דווקא טען שיש גילפיות. גרנמה טו פאק. 

ניסה להיות פתוח יותר, גם איתי. 

הייתי צריכה לזוז משם. 

חזרנו הביתה וצללתי לפוך. 

 

זה קורה לי הרבה במקומות כאלו. 

הוא שמח שהלכנו כי זה שיעור וחייבים להשתפשף ולא לוותר.  בסוף נמצא סיטואציה מתאימה.  הלוואי. 

 

בבוקר טיול עם חברים גם התבטל. שרצנו כל היום עם הילדים בבית אבל זה בסדר.  יש לי אותו.  יש את הילדים.  יש timeless.

הרבה מסיבות מתבטלות לנו לאחרונה.  הרבה נסיונות סרק. שהולכים על בטוח - בילוי עם חברים - אני עפה.  כל כך כל כך אוהבת את החבורה שלנו.  אבל אנחנו מחפשים הרי גם הרפתקאות במקביל.  אולי החיפוש שלנו עקום. 

בכל מיקרה,  החיוך שלי לא עקום.  אין דרמות.  יש אושר.  

 

לפני 3 חודשים. 16 בפבר׳ 2020, 23:59

איך שהוא עינג אותי עכשיו! 

 

עם הלשון שלו

האצבעות

האיבר

 

נראה לי שחלף חודש.  התגעגעתי. 

התגעגעתי אליו,  אלינו ובמיוחד לתשוקה שלי. 

לרצון שלי לרצות. 

ואני רוצה אותו ועוד.  עוד עוד עוד. 

רוצה להשתולל

לכאוב עד עונג

 

הבעיה שעד שתהינה הזדמנות

יעלם בי שוב הרצון. 

 

ברגעים כאלו אני חשה שהכל אפשרי.  שמה בעיה להכיר חת שתיים ולקפוץ למיטה

אבל המציאות רחוקה מזה.  

עד שאבריא יעלם לי האומץ לנסות ולחפש,  להעיז ולהכיר.  אני כולי רק דיבורים.  כבר שכחתי את המעשים. 

זקוקה לזה כאן ועכשיו והופ זה יעלם שוב

והחרדה ,חוסר הבטחון והחשק ישתלטו שוב על העניינים. 

מה לא הייתי נותנת כדי להיות שוב מתלהבת,  לתקופות ארוכות יותר,  שהאומץ והתעוזה יספיקו להשתרש ויובילו אותנו לאן שרוצים. 

לפני 3 חודשים. 16 בפבר׳ 2020, 16:10

כמות הגברים שהיתה לי איתם אינטראקציה מינית, מלבד נשיקה וכמה ספאנקים,  היא קטנה. 

כמות הגברים שחשקתי בהם,  בחיים האמיתיים ולא על המסך,  היא קטנה אף יותר. 

החיבור בין השניים,  התשוקה והיישום הוא כל כך נדיר .  כיום הוא אינו בר מימוש. לחלוטין (מלבד עם בעלי כמובן).

חלקם בניכר,  חלקם מאסו בי.

עלי רק להזכיר לעצמי שהתשוקה,  שהרצון,  הצורך קיימים עדין.  שאני לא מתה מבחוץ ומבפנים. 

 

לפני 3 חודשים. 13 בפבר׳ 2020, 11:13

לא יודעת מה יותר כואב

דלקת הריאות או ההכרה שהוריי לא אוהבים אותי

לפני 4 חודשים. 19 בינו׳ 2020, 20:35

די עם המחלות ועוצר יציאות.  סבא חוגג 16 וזו הזדמנות לעוד פליי פארטי פרטי כמו שאנחנו מעדיפים. 

המקום הרגיל והמשובח שאנחנו תמיד מארגנים בו משנה את עורו והקבוצה המקבילה מצאה מיקום אחר.  יש להם ציוד משלהם אז זה יתרון גדול.  

מוצ"ש גשום משרה עלי אוירה גוטית ואני חונכת את החצאית החדשה שחורה-כחולה שלי שגם טיפל'ה גדולה.  לא נורא,  גם ככה הדבר היחיד ששמים לב לגביו הוא המחשוף. 

אני נשמעת לדרישה לחוטיני ולא למשהו אוסף יותר.  סט כחול שישלים לי את המראה גם ממתחת. 

 

החברים הטובים איתנו,  שוב בהרכב חסר. 

מנסים להתרגל למקום החדש,  לוייב החדש. 

זוהי לא מסיבת ריקודים,  לא מסיבת הכרויות מיניות ואפילו לא מסיבת חברים. 

הקונספט הוא הבא פרטנר מהבית ונצל את האוירה המחשמלת לסשנים הארדקור אולד סקול משובחים.  בלי הופעות,  בלי דאווינים,  בעיקר ותיקים שרוצים לסגור את השבוע שלהם בשחור לוהט. 

מודה שחסר לי קצת המעבר.  הקטע החברתי יותר ואלוהים יודע שהיינו רוצים גם אופציה לערבובים חדשים. זה לא המקום לזה,  או שאולי אנחנו פשוט סוציומטיים. 

בכל מיקרה - ניצלנו את ההזדמנות לזמן זוגי בדסמי איכותי :

 

הוא עשה סיבוב בחלל והחליט שהכי יציב ומתאים הוא הספסל/סוס. העמיד אותי בר',  העביר את החבל דרך הלולאה שבקולרי אל בין רגליי ולספסל ושאל :

"מה את בוחרת?  כאב או כייף? "

ואני כמו סתומה,  חוששת מכאב ועונה כייף. 

הכייף היה באמת כייף.  גלגל הנעימים על בשרי, תחתוניי כבר ספוגות.  אצבעותיו בתוכי ואז בפי.  נותן לי לטעום את עצמי. 

"תבקשי"

ואני לא מסוגלת. לא יכולה להוציא הגה. לא לבקש,  לא להתחנן.  מוקדם לי מידי. 

הקפיצה לחלק המיני ללא הפורפליי של הכאב עירער אותי ואני שותקת. 

 

אז כאב...  הוא מבין שאני צריכה כאב

וכאב הוא נותן לי.  כאב שהוא עונג. 

אני חשופה מקדימה ומאחורה,  בשלבים,  בהדרגה. 

הוא משתמש בכליו השונים מקדימה ומאחורה,  במרץ ובנחישות. 

 

ספגתי וספגתי וספגתי. 

כמות נכבדת של כאב. עד שנרעדתי

ומספיק ודי. 

 

ולא די לו.  שולח אותי חשופת חזה לרכוש בקבוק מים.  אני נבוכה,  רועדת ועיוורת.

בלי משקפיים לא שמתי לב בכלל שזה שטר של 20 ולא 100. אני מסבירה עצמי לברמן שהביא לי בחזרה רק מטבעות. 

 

כשהמשקפיים חזרו אלי ראיתי קצת ממה שקורה סביבי.  נשים יפיפיות חשופות וסופגות. 

הצלחתי להספיק רק את סופו של סשן הפמדום שנראה מופלא בעיני. 

המקום היה מלא במראות ובקולות נפלאים של הצלפות, נאקות ואנחות. 

 

נשארנו עוד קצת לאחר שהחברים הלכו. התמקמנו על אחת הספות ולבקשתו הכנסתי אותו אל פי. 

עת ללכת

עד הפעם הבאה. 

לפני 4 חודשים. 10 בינו׳ 2020, 12:48

אנשים שרואים אותי בוירטואליה חושבים שאני מהממת

אנשים שפוגשים אותי במסיבות לא מבינים מה אני רוצה מעצמי

חברות שראו אותי עירומה בכלל טוענות שאני מזבלת את השכל

ואני שמסתכלת על עצמי במראה,  במקלחת,  מרגישה שמרמה את כולם. 

שאני בכלל לא נראת כפי שאני נראת. 

שהתמונות שמפרסמת מראות אותי מלפנים ומעלימות סנטר בעייתי.

שהאיפור והפילטרים מטשטשים נגעים.

שהבגדים שאני בחוכמתי הרבה בוחרת ללבוש,  בעיקר למסיבות ובילויים,  מחביאים צמיגי ענק. 

שחשבון האינסטה הקטן שאני מתחזקת מלא במצג שווא.

 

אני אישה שמנה ומכוערת

אבל שאני מתאפרת,  מתלבשת,  מסלפשת, עוטה את חליפת ההסוואה -

אני נראת טוב.  יחסית. 

 

ואז כשמתחילים איתי,  שמחמיאים לי, 

אני מרגישה שמרמה אותם והצורך להעמיד אותם על טעותם עולה.  אבל לרוב אני מנומסת ופשוט אומרת : תודה. 

 

ומנסה להפנים משפטים של אנשים חסרי אינטרס : "את?  שאת רק נושמת את סקסית"

רוצה להמשיך ולהפנים אבל עדין מרגישה שלובשת חליפת הסוואה. 

 

 

 

5

לפני 4 חודשים. 6 בינו׳ 2020, 22:01

וואלה לא יודעת

חילופים?  בנפרד?  ביחד? 

חדירה?  סשן? 

חד פעמי?  קשר מרובע? 

אינטימיות?  במסיבה? 

 

 

לא יודעת!!! 

יודעת שבא לי לרייר על מישהו! 

בא לי שממש ממש ממש יבוא לי על מישהו

עד כדי כך שהאנרגיה המינית תציף אותי ואז אפרק אותה על בעלי.

בא לי לא להיות שמנה נרגנת שמסרבת לבעלה כל הזמן. 

בא לי שמישהו ילהיב אותי ואני אותו. 

בא לי שבעלי יהנה מכל רגע ולא יחשוש שהוא מאבד אותי. 

בא לי להיות מלאת תשוקה וסקס אפיל. 

לזהור.  

בא לי להיות רטובה כמו בהתחלה.  להתרגש מכל חידוש. 

בא לי להפסיק עם ההמנון הקבוע שלי ש"אני מחפשת פרפרים" ופאקינג למצוא אותם כבר. 

 

ואולי בכלל בא לי לזנוח את הפוריטניות שלי,  השמרנות,  את התחושה הפנימית שחדירה זה פאקינג ביג דיל וסקס זה נדיר ופשוט להזדיין ולהזדיין. 

 

הייתי בתולה עד גיל מאוחר.  הפסקתי להיות בתולה מתוך קשר.  בדיוק כפי שרציתי. 

אז למה אני צריכה להמשיך בזה? 

כבר עשיתי סקס.  מה הבעיה פשוט לעשות שוב ושוב ושוב?  פשוט להקליל? 

אולי ברגע שאעשה,  שנתנסה,  נעבור את הקטע המעיק הזה ונדהר קדימה? 

 

יש לי כוונה כזו.  היינו מוזמנים למסיבת סווינג והרגשתי שדי.  די להגיע למסיבת סקס ולהזדיין רק עם בעלי.  הגיע הזמן להיפתח. 

ואז מחלות ונשארנו בבית. 

 

תהינה עוד הזדמנויות אבל בינתיים השעון מתקתק ואנחנו לא מגיעים לשום מקום.  אני רק מזדקנת ומשמינה.  ככל שעובר הזמן כל הגברים הפוטנציאלים גילאית וחזותית מתרחקים מהשג ידיי. מפספסים את הרכבת. 

יש לי תחושה שזה פשוט כבר לא יקרה.