"היי
את רוצה לדבר?"
קמתי מחצי שינה וראיתי הודעה ממנו.
הלב דופק ברמות
מה הוא נזכר בי עכשיו? אההה בגלל שכאב לי מתמונה מסוימת שהעלה וביקשתי מחבר משותף שהצטלם איתו שיוריד.
הטלפון היה על השתק אחרת הייתי מתעוררת בבהלה מהצלצול יוצא הדופן ששמתי על שמו, על מנת שלא אקפוץ מכל פיפס.
"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי.
והוא ענה בהודעה קולית. כמה נורא.
בואי נכאב ביחד, אני כואב ואני שומע שגם את, אנחנו לא נחזור להיות בקשר, לא נהיה חברים (אאוץ') אבל נכאב ביחד.
יענו הציע שיחת קלוז'ר
בשביל מה? מועצת החכמים הכריעה - בשביל להשקיט את מצפונו וכדי להשתיק אותי. לסתום לי את הפה. הרי כל פעם שפנה אלי אחרי הפרידה זה לא היה מאמפאתיה ודאגה לשלומי אלא מדאגה לשמו הטוב.
הוא רוצה שקט אבל הוא לא יקבל אותו.
אני לא הולכת להעלם. בטח לא כשהוא ממשיך להשאיר אחריו גופות.
ומה עוד? הוא בודק. הוא צריך לדעת שאני עדין רוצה. ככה זה אצל נמנעים ונרקסיסטים. העיקר שירצו אותם, גם כשהם כבר לא רוצים.
הייתי בסערת רגשות. התיעצתי עם אוש וחברים והמטפלת והוחלט ששום כלום. דממת אלחוט
למרות שאני רציתי להגיד "הכל או כלום"
אם הוא כל כך מתענין במה שיש לי להגיד שיקרא את הבלוג. אבל הוא בורח. לא נעים להתמודד עם האמת בפרצוף.
מי ששמע את ההודעה הקולית הכריע בנחרצות שזה פאסיב אגרסיב ומניפולציה. הוא הרי כל כך טוב בזה.
מה אמרה לי המטפלת? בשביל מה? מה הוא כבר יכול להגיד שיקל לך על הכאב?!
הוא יכול רק להכאיב לי. להגיד לי שוב ושוב שהוא לא רוצה ולא נמשך ושאפסיק לדבר עליו. להכפיש את שמו.
יש לי המון מה להגיד לו אבל הוא לא מסוגל לשמוע.
ומה יגיד לי? הרי ההודעה שלו אמרה הכל - הוא לא רוצה אותי בחייו אז בשביל מה? כואב לו המצפון? כואב לו הדימוי?
אני לא כאן כדי לשכח כאבים. בטח לא שלו.
אני בריפוי של עצמי. הולכת לשלם על זה הון.
ואם הייתי עונה מה הייתי עונה?
"יש לי מליון דברים להגיד לך
ואני אומרת אותם וכותבת אותם בכל מקום אפשרי.
להגיד לך אותם ישירות? מה הטעם?
אין לך מושג מה עשית
כמה פגעת
כמה התעללת
עכשיו אתה מבקש להשקיט את המצפון שלך?
Too little too late
הכל או כלום"
אבל הוא רוצה כלום וכולם מתעקשים שגם אני רוצה כלום. המח שלי יודע, הלב שלי משתהה קצת.
אם הוא היה רוצה , אם הוא היה אדם אחר, היתה לי רשימת דרישות בלתי נגמרת :
להעיף את כולן
טיפול רציני אישי וזוגי
להתנצל בפני כולן
להתנצל בפני בפומבי
להכיר לי את משפחתו. את ההורים והילדים.
פעמיים בשבוע. סופש פעם בחודש. חו"ל. וילה.
לנסוע אלי המון.
לא לישון.
לעשות את הפעילויות והבילויים שאני רוצה
להרעיף אהבה.
לבנות את האמון בחזרה באמצעות מעשים ולא מילים
אבל את כל זה (את הרוב) אני אעשה עם גבר אחר.
גבר אחר ובריא. שירצה אותי ויאהב בעיקר אותי.
אני לא עונה לו. זה עונשו. זה הריפוי שלי.
אם הוא באמת רוצה לדבר הוא ימצא את הדרך.
אם הוא ירצה אותי בחזרה הוא ימצא את הדרך
אבל הדרך שלו מובילה אותו ימינה ולא שמאלה. כפר סבא ולא הוד השרון. רווקה ולא נשואה. הווה ולא עבר. אישה רעה ולא טובה.
הוא מיצה אותי, הוא ריסק אותי ועכשיו הוא בא למזער נזקים. לא תודה. הנזק כבר נעשה ואני לא סותמת. את שיש לי להגיד אני עוד אצעק, בירח ישמעו
ובבית יש לי גבר שיוריד לי אבנים מהירח. לא ירסק לי את הלב.
אם כואב לו זו לא הבעיה שלי. הוא גרם לזה בעצמו. אני לא אהיה השמיכי שלו.
אני מתה לדבר איתו. לצרוח לו את האמת בפרצוף אבל הוא יאטם או יצרח החזרה. אני מפחדת.
אני בחרדות ממנו. אז עדיף ככה. דממה. בפרטי.
בפומבי אני אמשיך לפוצץ את על המוגלה. להתנקות. רק ככה מבריאים. לא בשקרים ובמניפולציות. לא בקפיצה מאחת לשניה. לא בהדחקה.
אני מתאבלת. אני מטפלת.
וכל עוד הוא לא עושה אותו דבר,
כל עוד הוא אינו רוצה בי - אין לנו על מה לדבר.