אני נסיכת דיסני. למה? ככה!
ככה החלטתי.
כי אני מאמינה באהבה. כי אני מאמינה ברומנטיקה, כי אצלי הכל זה סיפור אהבה גדול עם טוויסטים ודרמות עליות ומורדות אבל חיים בסוף באושר ובעושר.
כמובן שזה לא מתכתב עם המציאות
כשקיבלתי לפני 3 שנים את הרגע ההוליוודי דיסני שלי הוא התגלה לאחרונה כשקר ענק. כרעל.
וזה גורם לי להבין איזו נסיכת דיסני אני.
תמיד חשבתי שסינדרלה. בגלל המייקאובר. היא היתה כאחת כל האדם אבל קסם ושימלה עשו לה טרנפורמציה והנסיך גאל אותה מחייה האומללים והאפורים.
בגדים עושים לי את זה. הופכים אותי. משנים אותי.
והקונספציה של הנסיך שהוא הפתרון לכל הבעיות כל כך מדבר לנפש האינפנטילית שלי.
הנסיך המציל הוא מוטיב שחוזר בהרבה סרטי נסיכות בדור הישן אבל השנים עברו וגל נוסף של פמניזם הגיע. להקת סקסטה שרה : "אל תמתיני לו הוא לא יבוא".
אבל אצלי הוא בא. בא הנסיך בגיל 22 וגאל אותי מיסוריי. העניק לי כל מה שרציתי אבל עם הזמן רציתי עוד. השגתי את העוד הזה אבל לא עד הסוף.
אכלתי מפרי עץ הדעת. אי אפשר לחזור אחורה. בשלוש השנים האחרונות חוויתי ולמדתי כל כך הרבה. אבל פרי עץ הדעת היה מורעל. טוקסיק לגמרי והתמוטטתי.
אז אני לא סינדרלה. אני שלגיה. הורעלתי ונפלתי למשכב.
אבל לא באמת מתתי. אני רק שוכבת בארון זכוכית מבריאה וממתינה. כל רוצי טובתי סביבי. דואגים שלא אהיה לבד. אני לא לבד! אני לא בת 16!
אני שרדתי אז ואשרוד גם היום. לא. אני אחיה גם היום! אני אוהב ואשמח וארקוד ואזדיין גם היום! אולי לא היום אבל אולי מחר או מחרתיים. כשיבוא הנסיך להציל אותי. כשהלב שלי כבר לא יהיה חבול, מרוסק ומורעל. יום אחד הוא יבוא ויהיו לי שני נסיכים. שני מלכים. אחד בבית ואחד בחוץ. ואני ארגיש בטוחה ואהובה ונחשקת. יהיה לי הכל. יהיה לי את עצמי בחזרה.
אבל כרגע אני עדין שוכבת בארון הזכוכית. מתה למראית עין. מחלימה. הרעל עוד שוטף את גופי. טרם התנקתי ממנו. זוהי גמילה. ההתמכרות היתה קשה, במיוחד לאחת כמוני שמצפה לעליות ולמורדות. שהתרגלה להתאמץ בשביל לקבל. שהתרגלה לחכות להמתין ולרדוף. אני מורגלת בהמתנה אבל "הוא לא יבוא". המרעיל עצמו לא יבוא וכולם אומרים טוב שכך. למרות הטנטרומים שלי, למרות ההמתנה שלי, הוא לא בא ולא יבוא. המכשף המרעיל מצא לו מכשפה אחרת. אינו מעונין בנסיכה. הנסיכה היתה רק כלי עבורו, חפץ מעבר. אין בה עוד צורך. היא הטעינה מספיק. יופיה, ליבה הטהור, התמימות שבה וכל שאר התכונות הנסיכותיות כבר לא מעניינות ולא רצויות.
ואנחנו ב2025. אף נסיכה לא צריכה לחכות לנסיך. בעצם אין נסיכות. מעצימים אותנו להיות מלכות. אבל אני לא מלכה. אני נסיכה. אולי אם הייתי מלכה לא הייתי מורעלת.
האם הלב המרוסק והמורעל שלי יחזור לעצמו? אומרים לי תלמדי מזה. זה שיעור לחיים. את תצאי מזה חזקה. אבל אני חזקה! תמיד הייתי חזקה. אם לא הייתי חזקה לא הייתי משיגה את כל מה שהשגתי. אבל השגתי בדרך שלי. זה עבד לי, עד גבול מסוים.
מי ידע שזה כבר לא יעבוד. אולי כי אני רגילה לעבוד מול נסיך ולא מול מכשף. לב טהור לא עומד בפני רעל. כשהוא יחלים - הלב שלי אני מקווה שישאר טהור. לא רוצה לב מאבן אבל אולי הוא כבר יהיה מחוסן בפני רעל.
אז אני שלגיה, שוכבת בארון הזכוכית, מחלימה ויום אחד הוא יבוא ויגאל אותי מיסוריי , או שאני אחליט שזהו. אני מנתצת את הזכוכית והולכת לרקוד עם הגמדים ואז כשהוא יבוא הוא ימצא נסיכה עם לב טהור ופתוח. ונגאל אחד את השניה, בלי טיפת רעל.