אושה לנד

ב1 לספטמבר נסענו לאילת. מבחינתי חגגנו שנתיים.

שאלתי אותו אם הוא חושב שנזכה לחגוג 3.

ענה לי שמקווה שכן. שהשנה הזאת תהיה יותר קרובה וביתית.

התמוגגתי.

ביום השלישי חזרנו ולמחרת הוא החליט לממש מתנת יומולדת שקיבל פעם - צניחה חופשית.

"הקדשתי לך את הקפיצה"

חחח סבבה. לא התיחסתי לזה יותר מידי.

לא שאלתי אותו מה עם הסרטון. תיארתי לעצמי שיראה לי אותו בטח בשבת עוד שבוע וחצי שנתראה.

בשישי לאחר שבוע קמתי משנצ והתכוונתי להתארגן לצאת לאורגיה עם בעלי.

עכשיו שתבינו, זה פאקינג ביג דיל. מעל שנה בעלי סירב ללכת איתי למרחבים מיניים. סופסוף הוא חזר בו והייתי מאד מתוחה ולחוצה אבל לא על זה הסיפור.

היתה לי הודעה ממנו. סרטון וידאו.

הוא בחר דווקא אז, דווקא בתזמון הזה שאני לפני חתיכת דבר שמצפה לו ולחוצה ממנו לשלוח לי את סרטון הקפיצה.

המוסיקה עלתה על שמי. הוא התנצל על זה מראש. שטויות. העיקר הכוונה! התרגשתי בשבילו. חתיכת חוויה. ואז בקפיצה עצמה שומעים אותו צועק שם של איזו מישהי (מישהי לא נשואה שרוצה אותו לזוגיות רצינית אבל היה ברור לי שהוא לא. מישהי שלא חשבתי שהיא ממש בתמונה).

נחנקתי.

למה אמר שהקדיש לי את הסרטון וצעק שם של מישהי אחרת?

למה שיקר לי? למה לא אמר שצעק את השם של זו וזו וזו? לא הייתי עושה ענין רק משועשעת. למה התזמון הנורא הזה? 

כעסתי? נעלבתי? התפוצצתי?

בעיקר הייתי בשוק וכדרכי בקודש פניתי אליו בהכי צמר גפן שיש. לא צעקתי. לא האשמתי. בקושי פתחתי את הפה והוא התנפל עלי.

ההגנה הכי טובה היא התקפה.

קרה לו מה שקורה לו כל הזמן. (על המנגנון הפסיכולוגי אפרט בפוסט אחר) הוא תוקף. הוא מלא בושה ואשמה אבל מסובב את זה עלי ומעניש אותי.

אני זו שלא בסדר.

אני זו שלא מסתכלת על הטוב ומתמקדת רק ברע.

אני זו שמתה מפחד שיעזוב אותי אז מנסה להשקיט את מצפונו ולדפדף הלאה.

הגענו באיחור לאורגיה והיה די קטסטרופה.

בדרך חזרה עברנו קרוב לבית שלו. לא אהיה שם שוב כי יפרד ממני מחר. ידעתי. ידעתי שזה מה שיקרה.

ואכן למחרת בשבת במקום לבוא לאסוף אותי שנבלה את השבת ביחד, נלך לעם עם חברים שלו הוא בא להיפרד ממני.

הייתי בהיסטריה. התחננתי על נפשי

והצלחתי. הוא לא נפרד ממני, רק ביקש מרחק להתאושש והלך לבילוי בלעדי.

ידעתי שזו פעם אחרונה. שבפיצוץ הבא זה יהיה הסוף.

ספויילר : היו עוד כמה פיצוצים בדרך.

אבל רק שתבינו מה זו התעללות נפשית (דוגמאות רבות נוספות בהמשך).

שתבינו מה היה דפוס הקשר שלנו. כמה מטומטמת הייתי. כמה אהבתי אותו וויתרתי על עצמי.

בעולמי זה לא ככה

באושהלנד זה לא ככה

כשאוהבים אז אוהבים

אוהבים עד הסוף, אוהבים חזק, אוהבים טוטאלי.

לא קמים בוקר אחד ומחליטים שנגמר.

אני יודעת בדיוק מה קרה וזה נותן לי שקט.

עוד אכתוב על זה אבל זה עדין כואב.

כואב שהגבר שאהבתי הוא לא הגבר שאהבתי.

הייתי ערה למגרעות מההתחלה אבל כל כך אהבתי שראיתי שפע של יתרונות. הרגשתי שמשהו כאן מוזר אבל לא ידעתי לשים את האצבע שלי על זה. רק אחרי שנטש אותי עשיתי שיעורי בית והבנתי הכל.

ועדין, זה מוזר לי. הוא זר לי.

המעבר החד הזה מאהבת חייו לאויר.

אני לא כזאת. לא נגמר לי מהר. היו לי עוד המון כוחות סוס. אני חזקה יותר. בריאה יותר.

כל הקשר הזה רק רדפתי אחריו עד אשר הצבתי גבול.

אותי לא משנמכים.

הכל או כלום.

הוא בחר וכלום

ואז התפלא ששרפתי אותו.

לא באמת. רק אמרתי את האמת -

שהייתי בקשר מתעלל.

ועכשיו אני מתאבלת ומחלימה.

את יוצאת עם הבחור הזה כמה חודשים. את מטורפת עליו לחלוטין. את לראשונה נוסעת ברכבות צפונה כדי לבלות איתו את הלילה בביתה של בת הזוג השניה שלו (היא צפויה להיות במקום אחר).

את כל כך מתרגשת! ממתינה לך הרפתקאה במקום חדש אבל במקום לטייל ולבלות את מוצאת את עצמך באיזו המבורגריה שכונתית זולה עם אהוב ליבך שמשתף אותך בעיקר בשני דברים :

כמה מדהים היה לו בפסטיבל לפני שבוע. איזו יפייפיה פגש שם ושולח לה שירים כמו בתחילת הקשר שלכם

וגם שבת זוגו כועסת עליו כי בילה את הלילה הקודם עם מישהי אחרת ולא איתה.

את בולעת את הצפרדע. את חיבת ללמוד להתמודד עם הקינאה. אין לך זכות דיבור כאן. הלא את אישה נשואה ולו חופש מוחלט. ידעת מראש להיכן את נכנסת. ככה זה בפולי. אסור להגביל אותו.

דוחקת הצידה מחשבות כמו - מה? כבר נמאס לו ממני? האם אני מועמדת להחלפה? הוא כבר לא יחזר אחרי עם שירים? הוא לא חיכה לבואי? זה לא שיא השבוע שלו? הוא לא תיכנן לנו משהו מיוחד? לוקח אותי כמובן מאליו? למה הכאיב לבת הזוג אם ידע שבדירת נישן הלילה? למה להכאיב לה? ולי?

ואני כמובן שותקת.

ואני כל כך חושקת

 מבחינתי הקשר עוד טרי ורק התחלנו לחוות ולחקור בינינו ואני כל כך רוצה אותו. לילה שלם זה מיוחד ונדיר!

ואנחנו מגיעים לדירתה ומכל עבר תמונות שלהם ביחד וזה בסדר וזה הגיוני. גם דירתי מלאה בתמונות עם בעלי.

והוא כולו עלי. אני הולכת לחוות תשוקה.

שוכבת על הבטן והוא מעלי, קושר אותי בחגורתו. רק התחלנו והטלפון מצלצל.

אני קשורה תחתיו והוא עונה. זו בת הזוג. כועסת והם רבים. היא תבוא לדירה? נפנה לה אותה? באלגן

ואני קשורה...

הוא משחרר אותי ומסתגר.

בורח לשינה ואני נשארת עם תאוותי בידי.

שוכבת לילה שלם לצידו בדירה של אישה אחרת ובוכה. בבוקר ברכבת בדרכי הביתה אני כותבת לו כמה כואב לי. כמה מזל שאני נשלטת ותיקה כי חדשה אולי היתה ממש מקבלת מזה טראומה.

והוא? מתנצל? לוקח אחריות?

הוא משכנע אותי לכתוב את ההודעה מחדש,

לכתוב סיפור אחר בו אני מאירה את הצדדים החיוביים של הדייט מליל אמש. ואני?

כועסת? מציבה גבול?

אני מרצה ועושה מה שאומר לי. 

מציירת סיפור חדש ויפה. מודה על הטוב. מתעלמת מהרע.

שנתיים קדימה בהודעת השיטנה האחרונה שלו הוא יכתוב : את תמיד מתמקדת ברע

ואולי הכל היה חלום?

האם זה היה אמיתי? הרגש שלו אלי? לא מענין.

מענין אם אמיתי היה הרגש שלי אליו.

אני כל כך רגילה לאהוב מרחוק את הבלתי מושג ולרגע נדמה שהשגתי. השגתי את מלך הביצה אבל נישקתי את הצפרדע הלא מתאים.

לא סתם סיפורי אגדות מסתיימים ב"הם חיו באושר ועושר עד היום הזה" כי אם הסיפור ממשיך , אם המציאות מחלחלת , המון פעמים הכל פשוט נהרס.

הקטע הרומנטי ההוליוודי החביב עלי ביותר הוא מהסרט "הוא פשוט לא בקטע שלך".

חייתי אותו על בשרי. עפתי עליו כי הרגשתי על בשרי את הבחירה בי. אני המיוחדת. אני היוצאת מהכלל. אני מול הגבר שלא רצה ואז התאהב בי נואשות.

אבל מה שהסרט לא מגלה לכם שאחרי הפצצת האהבה הפחדן נשאר פחדן. מי ששיחק משחקים בהתחלה, מי שלא רצה, ברח ופחד - יעשה זאת שוב.

הוא לא התפכח ויאהב אותה לנצח נצחים. הוא ינטוש ואז יעשה את זה שוב ושוב לאחרות במעגל חוזר.

ליבה ישבר שוב עד שהיא תבין להתרחק מפחדנים. מכאלו שלא רצו ואז רצו ואז ברחו.

היא תבין שעדיף לה עם הבטוחים, היכן שאין טרלול ויש שקט ובטחון ודאגה אמיתית לשלומה.

החיים הם לא סרט הוליוודי

הם לא סיפור אגדה כי לא חיים באושר ובעושר.

ואני לא יוצאת הדופן. אני הייתי רק עוד אחת ברשימה הבלתי נגמרת שלו. רק בזכותי זה נמשך כל כך הרבה. בזכותי זה הגיע לשיאים. אני האש ותמרות העשן ועכשיו עלי ללמוד לקחת את האש הזו בי שכבתה, ללבות אותה מחדש.

אז שוב אני תוהה? האם זה היה אמיתי?

יום אחד אכתוב רומן. אקח את ה15 שנים הראשונות פה ואהנדס לספר כשכותרתו תהיה : "איך הפכתי את בעלי לשולט שלי"

רומן ההמשך יעסוק בפתיחה.

עכשיו אני מתחילה את השלישי. הוא יעסוק בי.

במי שאני ובמה שאני רוצה להיות.

הוא יעסוק בהחלמה.

ברומן הראשון לדמות הראשית יקראו אושה.

בשני - כרמן

ובשלישי? אולי סופסוף אאמץ את שמי האמיתי?

את זה שתמיד שנאתי וברחתי ממנו. ברחתי לדמויות שבאמת רציתי להיות.

"רצית להיות מלכה אבל תמיד נשארת הבת של השכנה ממול"

אני לעולם לא אהיה רק בת השכנה. אני לעולם אשאף להיות מלכה.

בשלוש שנים האחרונות רציתי להיות מלכה אבל הפכתי לסמרטוט. היום אני סוחטת את כל המים המלוכלכים החוצה. מתנקה.

מתנקה מהכאב הנורא הזה

מהחלומות שלי

מרסיסי הלב השבור

מתנקה כדי שאולי, אולי אולי אולי יום אחד, עוד כמה שנים, אשיג את שאהבה נפשי - נפש שאוהבת אך לא כואבת.

לא.

אני לא יכולה לערוך ולשנות דבר.

אני מתעבת את המציאות החדשה שלי אבל ככל שאקדים לקבלה ייטב לי.

לא הייתי כאן המון זמן

נמנעתי מכל דבר שיזכיר לי אותו אבל בעצם מה הקשר אליו? זה המרחב שלי. מאז ומעולם. הוא לא שייך לכאן. השתמשתי בפלטפורמה הזו בהקשר אליו ללא קשר אליו. שלוש שנים של כתיבה בעיקר בטויוטות, כדי לא לטרגר את הבית.

הבית טוב וקיים אז למה שלא אחזור לכאן? למקום שהיה הבית שלי לפני כל כך הרבה שנים? יצרתי לי בתים חדשים אבל היום כשאני מתמודדת עם הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיים אני צריכה לחזור למקורות. לכבוש לי בחזרה טריטוריות.

לא יודעת אם אתמיד. הרי הכל כבר שפכתי על הדף, לא הכל יכולה לשפוך כאן (בגלל הבית) אבל עדיף כאן מקבוצות הקהילה לא? לא הקהילה הזו. הקהילה האחרת שאני שייכת אליה. שהגעתי אליה חברתית ונשאבתי רגשית בעל כורחי. 

אולי מידי פעם אכתוב. במקום סקירת ענק של השלוש שנים האחרונות פשוט אקיא אנקדוטות. הרעות. את הטובות אני סוגרת בכספת. הטובות מכאיבות מידי.

אני כבר לא כותבת כאן. 

בעצם זה לא נכון.  אני כותבת כאן המון אבל לא מפרסמת.

מאז הפתיחה לא יכולתי לשתף ללא טרגורים אז נמנעתי. בחודשים האחרונים הצטרפתי לקבוצת פייסבוק קטנה של יומנאים ומאז אני כותבת כאן באריכות בטיוטות ומפרסמת אחת לשבוע שבועיים.

אבל עכשיו אני במצוקה אמיתית והחלטתי לכתוב ולפרוק - והפעם כן לפרסם.

גם ככה הוא כבר לא פה ולא קורא - העוגיה שלי.

זה שעד שישי בערב עוד היה שלי. אולי הוא עדין שלי. אני לא יודעת. נמצאת בלימבו.

הוא הגיע אלי אתמול בצהרים. במקום יום כייף ולילה זוגי הוא הגיע לשיחת פרידה. או לשיחת "תשכנעי אותי למה לא להיפרד". שכנעתי. הסטטוס נשמר אבל הלב? הלב שלו עדין שלי?

בדיוק חגגנו שנתיים. כששאלתי אותו בנופש שלנו באילת אם נזכה לחגוג גם 3 הוא אמר שכן אבל יותר קרוב, יותר עמוק, יותר חזק. ואיפה הוא היום? במקום אחר.

במקום שעייף לו. הזוגיות איתי מתישה אותו. המחויבות אלי מכבידה עליו. 

נתתי לו שלל הסברים ללמה להמשיך לאהוב אותי. הוא אוהב אבל רוצה? האם הסכים בחפץ לב או שדחה את הקץ?  יש לי את התיאוריות שלי ללמה קרה מה שקרה, ללמה מתנהג ככה. הלוואי ואני צודקת. הלוואי ולא פשוט קם יום אחד בבוקר הרעיף עלי אהבה ובשעות הערב התהפך. האם הסוס נגמר לו ברגע? כבר היו דברים מעולם. מסביבי פרידות ואני אחת שלא חוותה מעולם פרידה מפחדת מזה יותר ממוות.

אני יודעת מה אני רוצה. אותו. עם כל הטרלול.

מה הוא רוצה? אני כבר לא יודעת. נמצאת במצב המתנה. 

כואב לי כל כך.

עדין אין

אני צריכה מישהו שיאהב אותי המון

אני צריכה מישהו שיהיה איתי המון

אני צריכה מישהו שירצה אותי המון

אני צריכה מישהו שיתקשר איתי המון

אני צריכה מישהו שיבלה איתי המון

אני צריכה מישהו שיצחק איתי המון

אני צריכה מישהו שיעוף עלי המון

אני צריכה מישהו שירכל איתי המון

אני צריכה מישהו שיזיין אותי המון

אין. 

אין מישהו כזה אז אני מנסה לשלב. בינתיים בין שניים.

הלוואי והיו יותר. הלוואי והיה רק אחד.

פולי זה שיט.

כתבתי יאללה ביי אבל כשאני מנסה לעשות סדר לעצמי בראש אני תמיד חוזרת לכאן. הרגל של 17 שנה?

אז למה בעצם אני מעונינת במרחבים מיניים? אעשה רשימת מכולת מבולבלת.

זה משהו שתמיד דיבר אלי, מגיל קטן. זוכרת איך בגיל 7 מציעה לחברים המשועממים שאולי נתפשט ונתחבק.

1 על 1? זה נפלא! בעצם מה חסר לי? יש לי סקס משובח, יש לי אינטימיות, יש לי חיבור, יש לי מחויבות, יש לי רגש ואפילו יש לי גיוון. יש לי שני גברים שאוהבים אותי ומטפלים בי היטב אז למה אני רוצה אחרים?

אני לא רוצה אחרים. אין בי (כרגע) הרצון לעוד זוגיות או אפילו לצאת לדייטים 1 על 1. מרגיש לי משונה ומיותר עבורי (כרגע). לעשות את זה בשביל סימטריה? כי הוא עושה אז להחזיר לו? איזה דבר מטופש זה. לא תהיה בינינו לעולם סימטריה, שלא לדבר על זה שזה לא יגרום לו לקנא. אולי להידלק ולשני להיכבות. מיותר לגמרי, כרגע.

מעולם לא יצאתי לדייט שנגמר במיניות כלשהי, מלבד עם 3 גברים, שניים מהם בני הזוג שלי. את שלושתם אהבתי ואוהבת. אין לי מושג איך מרגיש סטוץ.

גם לא בא לי להיות במשחק הזה. לחפש מישהו, לתקשר, לצאת. מיותר מיותר מיותר לי, כרגע.

אבל אם אני סקרנית? אם אני רוצה לדעת איך זה מרגיש לעשות סקס ללא רגש? ללא עתיד? אולי אפילו ללא משיכה? בא לי להתנסות. בא לי לדעת סקס נטו מהו וכאן נכנסים המרחבים המיניים.

זרים וידידים

ונשים.

בא לי על נשים. אני הטרופלקסיבל. בא לי להתנסות עם אפס מחויבות ולחץ.

מעטי מעט מושכים אותי. בא לי להימשך בשניה ולא בא לי לעבוד בזה. להגיע למקום ורק לבחור... (ומן הסתם גם להיבחר).

הסקס לא צריך להיות טוב, אף אחד לא חייב דבר לאיש, גם לא להחזיר אותי הביתה. אפשר לפמפם 5 דקות ויאללה ביי.

אפשר רק לנגוע וללטף ולהתגרות. אפשר להתנסות ולחדול ברגע שזה לא מתאים, לעבור ישר לדבר הבא ללא רגשות אשם, אבל כן בנימוס ובהתחשבות.

ובעיקר בעיקר בעיקר

בא לי שיעופו עלי. בא לי להיות בסביבה מינית, למדוד את שוויי המיני. עד כמה אני רצויה ושווה. כמה שוות המניות שלי שלהרגשתי צללו מטה מידי.

בא לי לשחק, לפלרטט, לצחוק, לגעת, לחיות.

בא לי לעשות רק טיזינג ובא לי הארדקור

בא לי סצנות פורנוגרפיות ובא לי רק לשבת עם חברות לצחוק ולרכל.

הפטיש הכי גדול שלי הוא פומביות.

רוצה לראות ובעיקר להיראות.

רוצה להיות חלק מ ובעיקר זו שחושקים בה.

בא לי להיות קרנבל.

Having said that

ברגע זה ממש רוצה רק להיות עטופה ומחובקת, נאהבת

ובטוחה. רוצה שהדמעות יפסיקו לאיים לפרוץ שוב והמחשבות ישקטו במוחי. שהבטן תחדל לכאוב ולהתכווץ ושהלב יתרחב שוב. שידלק החשמל.