אושה לנד

אני כבר לא כותבת כאן. 

בעצם זה לא נכון.  אני כותבת כאן המון אבל לא מפרסמת.

מאז הפתיחה לא יכולתי לשתף ללא טרגורים אז נמנעתי. בחודשים האחרונים הצטרפתי לקבוצת פייסבוק קטנה של יומנאים ומאז אני כותבת כאן באריכות בטיוטות ומפרסמת אחת לשבוע שבועיים.

אבל עכשיו אני במצוקה אמיתית והחלטתי לכתוב ולפרוק - והפעם כן לפרסם.

גם ככה הוא כבר לא פה ולא קורא - העוגיה שלי.

זה שעד שישי בערב עוד היה שלי. אולי הוא עדין שלי. אני לא יודעת. נמצאת בלימבו.

הוא הגיע אלי אתמול בצהרים. במקום יום כייף ולילה זוגי הוא הגיע לשיחת פרידה. או לשיחת "תשכנעי אותי למה לא להיפרד". שכנעתי. הסטטוס נשמר אבל הלב? הלב שלו עדין שלי?

בדיוק חגגנו שנתיים. כששאלתי אותו בנופש שלנו באילת אם נזכה לחגוג גם 3 הוא אמר שכן אבל יותר קרוב, יותר עמוק, יותר חזק. ואיפה הוא היום? במקום אחר.

במקום שעייף לו. הזוגיות איתי מתישה אותו. המחויבות אלי מכבידה עליו. 

נתתי לו שלל הסברים ללמה להמשיך לאהוב אותי. הוא אוהב אבל רוצה? האם הסכים בחפץ לב או שדחה את הקץ?  יש לי את התיאוריות שלי ללמה קרה מה שקרה, ללמה מתנהג ככה. הלוואי ואני צודקת. הלוואי ולא פשוט קם יום אחד בבוקר הרעיף עלי אהבה ובשעות הערב התהפך. האם הסוס נגמר לו ברגע? כבר היו דברים מעולם. מסביבי פרידות ואני אחת שלא חוותה מעולם פרידה מפחדת מזה יותר ממוות.

אני יודעת מה אני רוצה. אותו. עם כל הטרלול.

מה הוא רוצה? אני כבר לא יודעת. נמצאת במצב המתנה. 

כואב לי כל כך.