את יוצאת עם הבחור הזה כמה חודשים. את מטורפת עליו לחלוטין. את לראשונה נוסעת ברכבות צפונה כדי לבלות איתו את הלילה בביתה של בת הזוג השניה שלו (היא צפויה להיות במקום אחר).
את כל כך מתרגשת! ממתינה לך הרפתקאה במקום חדש אבל במקום לטייל ולבלות את מוצאת את עצמך באיזו המבורגריה שכונתית זולה עם אהוב ליבך שמשתף אותך בעיקר בשני דברים :
כמה מדהים היה לו בפסטיבל לפני שבוע. איזו יפייפיה פגש שם ושולח לה שירים כמו בתחילת הקשר שלכם
וגם שבת זוגו כועסת עליו כי בילה את הלילה הקודם עם מישהי אחרת ולא איתה.
את בולעת את הצפרדע. את חיבת ללמוד להתמודד עם הקינאה. אין לך זכות דיבור כאן. הלא את אישה נשואה ולו חופש מוחלט. ידעת מראש להיכן את נכנסת. ככה זה בפולי. אסור להגביל אותו.
דוחקת הצידה מחשבות כמו - מה? כבר נמאס לו ממני? האם אני מועמדת להחלפה? הוא כבר לא יחזר אחרי עם שירים? הוא לא חיכה לבואי? זה לא שיא השבוע שלו? הוא לא תיכנן לנו משהו מיוחד? לוקח אותי כמובן מאליו? למה הכאיב לבת הזוג אם ידע שבדירת נישן הלילה? למה להכאיב לה? ולי?
ואני כמובן שותקת.
ואני כל כך חושקת
מבחינתי הקשר עוד טרי ורק התחלנו לחוות ולחקור בינינו ואני כל כך רוצה אותו. לילה שלם זה מיוחד ונדיר!
ואנחנו מגיעים לדירתה ומכל עבר תמונות שלהם ביחד וזה בסדר וזה הגיוני. גם דירתי מלאה בתמונות עם בעלי.
והוא כולו עלי. אני הולכת לחוות תשוקה.
שוכבת על הבטן והוא מעלי, קושר אותי בחגורתו. רק התחלנו והטלפון מצלצל.
אני קשורה תחתיו והוא עונה. זו בת הזוג. כועסת והם רבים. היא תבוא לדירה? נפנה לה אותה? באלגן
ואני קשורה...
הוא משחרר אותי ומסתגר.
בורח לשינה ואני נשארת עם תאוותי בידי.
שוכבת לילה שלם לצידו בדירה של אישה אחרת ובוכה. בבוקר ברכבת בדרכי הביתה אני כותבת לו כמה כואב לי. כמה מזל שאני נשלטת ותיקה כי חדשה אולי היתה ממש מקבלת מזה טראומה.
והוא? מתנצל? לוקח אחריות?
הוא משכנע אותי לכתוב את ההודעה מחדש,
לכתוב סיפור אחר בו אני מאירה את הצדדים החיוביים של הדייט מליל אמש. ואני?
כועסת? מציבה גבול?
אני מרצה ועושה מה שאומר לי.
מציירת סיפור חדש ויפה. מודה על הטוב. מתעלמת מהרע.
שנתיים קדימה בהודעת השיטנה האחרונה שלו הוא יכתוב : את תמיד מתמקדת ברע