אושה לנד

אם לא כתבתי כאן

סימן שבאמת קשה לי

 

לא כתבתי כי רציתי שקט.

שקט לעצמי, שקט עבורו, שקט בשבילינו

 

יש כל כך הרבה מה לכתוב

חתיכת פרק בחלק השני של הרומן שלי

 

אבל מוותרת בשביל שלוות נפש

שניים וחצי הקוראים שלי יאלצו להסתפק בזה

 

עכשיו טוב

טרם המשבר הגדול לפני חודש, זה שבעט בנו בתחת להתחיל טיפול, היו כמה דברים שהצטברו בדרך. גליצ'ים שהובילו לאותו לילה כואב וטיפוס על הר הזבל.

שוב ניתקלנו בגליצ'ים, רובם ככולם מעשיי ידיי כמובן (כמה לא מפתיע) ואני כל כך חוששת ששוב נידרדר (או נטפס) במעלה ההר.

 

את הפוסט האחרון שלי פירסמתי גם בפייסבוק. בקבוצת פולי שאני נוהגת לפרוק בה וגם קצת לייחצן את עצמי. הוא נכתב לאחר שיחה עם אוש. באמת תהיתי ועניתי לעצמי למה אני כזאת. למה אני צריכה "הכל בחוץ". שיתפתי אותו שאני עומדת לפרסם.

נהוג לפרסם מלל עם תמונה ותהיתי איזו מתאימה. היו לי 2 אפשרויות : 1. תמונה מחוברת של שתי תמונות. שלי איתו ושלי איתו. הסתכלתי על התמונה ולא הייתי בטוחה איך זה יתקבל. קודם כל העוגיה היה לא זמין בפסטיבל ולא נראה לי הוגן לפרסם תמונה כזו בפורום כזה ללא הסכמתו. דבר שני חשבתי שאוש יטורגר. אמנם בשיחה סיכמנו שאני יכולה לפרסם תמונות שלי עם העוגיה בקבוצות היעודיות אבל כזו תמונה בולטת בפוסט שלם ועוד של שניהם זה לצד זה? מה אני צריכה צרות. אבחר באופציה השניה! 

2. תמונה שלי. איזו? יש לי מלא, פוזאיסטיות, של לוקים. לא מתאים..המלל ייחצן אותי. לא הציצי הפעם. צריכה תמונה קז'ואלית ונזכרתי בתמונה מאמסטרדם - שלי אוכלת עוגיית אמסטרדם. כל מי שיודע, שכך הוא נקרא בפי יבין את הרפרנס ואזכה בפומביות לה אני מיחלת.

אבל נחשו מה ? התמונה טירגרה? טירגרה!

"זה פוסט לא עליו אז למה רפרנס עליו?"

כי זה פוסט על הצורך שלי בפומביות והפומביות שלי איתו מוגבלת. עברנו את הגליץ' הראשון.

 

שבת בבוקר יום יפה. יושבים בפארק ואוש שואל את האקס ירושלמית על מקומות שווים בירושלים לאכול בהם.

פתאם אני קולטת שליומולדת שלה שבוע הבא, של החברה שלו, הם נוסעים לירושלים, לא סתם לאיזה צימר במרכז. הם ישהו במלון ויטיילו במחנה יהודה - בדיוק מה שאנחנו מתכננים כבר שנים ולא מממשים. וזה לא פעם ראשונה. גם עם תל אביב היה סיפור דומה.

אני מפרגנת. באמת שאני מפרגנת ואני מבינה את הרצון ואת האפשרות לחוות דברים אחרים עם הבוי פרינד והגירל פרינד. זה עדין מכווץ את הבטן.

 

אתמול בערב היא פונה אלי, אקס חדת הקרן של העוגיה. מפנטזת שלישיה איתנו. אני לגמרי בענין. "השבוע יש מצב?" אני יודעת שפנויים לו שלישי ורביעי ואנחנו מתדיינות על ההתכנות. היא מעדיפה רביעי מטעמי מחזור ותכלס גם אני כי פחות אהיה בהיסטריה לפספס רכבת בחזור. עוד לא דנו עם העוגיה אבל שאוש מתקשר בדרך הביתה אני משתפת אותו שכנראה אסע לחיפה, לישון בשלישי או רביעי (תחת איפשור שלו להגמשת הכללים באופן חד פעמי).

"אני מעדיף בשלישי כי יש לי כדורסל"

אבל רגע... היא ביקשה רביעי... מה אני עושה עכשיו? למה בכלל אמרתי לו שלישי? אם הוא מבקש בערב שעסוק זה כי קשה לו? לא רוצה שיהיה קשה לו, מה אני צריכה קושי וצרות? לבטל? לדחות?

אני מתפתלת דקה שתיים שלוש והוא מתחיל להתעצבן

לא מבין למה פתאם אני אומרת שאם לא רביעי אני מבטלת, מה הסיפור הגדול?

 

מה הסיפור הגדול?

22 שנה של ביחד. שהכל בחוץ.

בלי סודות והסתרות

ופתאם הוא מבקש ממני לא לדעת דברים.

מאפשר אבל לא רוצה לדעת.

ואני נשברת ומספרת לו על השלישיה.

עוד יותר מתעצבן על ההסתרה.

איך תמיד הכל מתחרבש לי?!

 

הוא בסדר עם זה, יחסית. יעמוד בזה, יחסית.

לא רוצה שיכאב לו. אבל גם לא רוצה להיות מתוסכלת בעצמי. נמצא את נקודת האמצע.

אז לספר פעם הבאה? "אם אני שואל אז אל תשקרי"

 

שוב מתעוררת בלילה מיובשת. חלומות ללא הפסקה.

בעשרה ל6 מתעוררת שוב ולא מוצאת אותו במיטה אלא בסלון. "נחרת" (עוד לא הבראתי לגמרי).

כואב לי. דקה לפני שיוצא לעבודה אני מחבקת חזק ולא משחררת. "למה קשה לך? לי צריך להיות קשה על רביעי. לך צריך להיות קשה רק בשלישי הבא שאני יוצא"

 

קשה לי כל הזמן

חרא על הגליצ'ים הללו

למה אני כזאת? ככה!

אור הזרקורים קרא לי מגיל אפס אבל לא התממש.

אני לא פרח קיר. לא נחבאת אל הכלים. 

לא יודעת למה אבל חשוב לי שידעו מי אני

וכל פירסום הוא פירסום טוב. רק לא להיות אויר, כמו אז בגיל 16.

 

הניצנים לפטיש הפומביות שלי היו שם תמיד

כזאת אני. הכל בחוץ. אולי זה מאגואיזם? זה לא מהתנשאות.

אבל לדבר על עצמי, להראות את עצמי - אני מוכרחה.

שמשהו כל כך בוער בי אני לא מצליחה לשמור לעצמי.

אני חופרת לכולם במח

כך הייתי בריידזילה לפני 18 שנה

כך הייתי בייבי בדס"מית לפני 16 שנה

וככה אני בייביפולי השנה.

בא לי שכולם ידעו ("ויעשו לי לייק").

 

אבל עכשיו שזה לא מיינסטרים, שיש ילדים, שיש הורים, שיש מוסכמות חברתיות - זה יותר מורכב.

ואני לא לבד בענין הזה, אסור לי לשכוח.

אני לא יכולה להוציא אותו בכח מהארון יחד איתי.

 

לילדים אנחנו משקרים. הם שואלים שאלות ואני שונאת להונות אותם. מטפטפת קצת. מרגישה שיום אחד ננהל שיחה. זה לא משפיע על חיי היומיום שלהם אז זה לא דחוף, רק מתסכלים אותי השקר וההסתרה. שהוא לא עולה למעלה, ששואלים אותי "אמא לאן את הולכת?" ואני לא יכולה להיות כנה.

וההורים? שאלתי היום את אוש - נגיד הילדים ידעו. מה עם ההורים? הוא לא מעונין בכך. "הם לא יבינו, זה דור אחר, למה להכאיב להם?"

זה לא ממקום של לעשות דווקא. להוציא לכולם את העיניים ולטרגר. פשוט לא אוהבת לחיות בארונות. לא אוהבת שלא יכולה לדבר על אספקט חשוב בחיים שלי והכי שונאת לשקר.

"תפסיקי לעלות תמונות של הילדים לפייסבוק" ביקרו אותי תמיד המשפוחה. אלו הילדים שלי! החברים שלי שרואים! מי שואל אתכם בכלל? תנו לחיות את חיי ואם אני רוצה לחיות אותם בחוץ אז זה מה שיהיה.

אני עושה מה שאני רוצה. האינסטגרם שלי מלא בתמונות שלי בבגדי פטיש. אין לי במה להתבייש ומה להסתיר.

ותמונות שלי איתו? על הוול האישי? זה לא...

"את יכולה בקבוצות" כך אוש אומר לי.

מכבדת את רצונו כי זה משפיע גם עליו

אבל למה יש בי את הצורך לפרסם את זה לכל העולם?

כי אני מתרגשת. כי זה חשוב לי. כי בא לי להשוויץ

במי שאני, במי שאיתי

בחיים שבחרתי ועיצבתי לעצמי

באהבות שלי

כי כזו אני. זהו אופיי

אז משוויצה בבגדים, בילדים, בזוגיות עם אוש, בטיולים ובבילויים. 

בבדס"מ, בפולי וספציפית בעוגיה - מוצאת אפיקים אחרים.

פחות מטרגרים. 

לאוורר משהו החוצה, לצאת מהארון זה כמו החותמת האחרונה. אישרור חברתי. זה עושה את זה ליותר אמיתי. טיפשי? ילדותי? אולי. משקף חוסר בטחון? ייתכן מאד. 

מעולם לא טענתי שאני שופעת בטחון ושפויה. קצת מוטרפת. הרבה מטורללת. אבל העיקר לא משעממת.

 

 

 

אני אישה מאד קנאית

אבל בעיקר ב, וקצת פחות ל

 

סובלת מפומו תמידי

ובטח ובטח ששוכבת חולה במיטה ומרחמת על עצמי

 

אני מקנאה במי שיודעת לצלם סרטונים

אני מקנאה במי שיודעת לתפור ולעצב בגדים

אני מקנאה במי שרזה ובאור הזרקורים

אני מקנאה בזו עם הציצים העומדים

אני מקנאה במי שחי את החיים

במי שהולך לאורגיות ופסטיבלים

אני מקנאה במי שחשבון הבנק שלו מאפשר ללכת למסעדות שוות, מסיבות שוות, חו"ל שווה, ושופינג שווה

אני מקנאה במי שחופשי

אני מקנאה במי שקל לו

אני מקנאה במי שיוזם

אני מקנאה במי שאופטימי

אני מקנאה בזו שהוא מתרגש לראות אותה בסופ"ש ובזו שהוא איתה

 

ואז אני רגע נושמת

ומקנאה בעצמי

 

אני זו עם הזמן הפנוי והאפס לחץ בחיים

אני רק קצת חולה , בניגוד לאחרות ❤

אני עם ההמון חברות

אני עם יכולת הכתיבה

אני עם שלושה ילדים מדהימים

אני שגרה במגדל בשכונה של טחונים

אני עם הארון המלא בגדים

אני עם הזכרונות מטיולים מהממים

אני עם שני אהובים

אני עם בעל שאוהבת מאד מאד מאד מאד מאד מאד

בעל שחושב עלי ודואג לי ועוטף אותי וקונה לי ואוהב אותי.

 

ההרפתקאות יאלצו להמתין לזמנים נוחים יותר

נכנסת לתקופה די מאתגרת

אצטרך את האיוורור הזה, את הוונטלציה

את האנרגיות הגבוהות והממלאות כדי שיתנו לי כוחות להתמודד.

אבקש זאת. מזה ומזה.

יתנו מה שיוכלו

ומה שירצו.

 

 

פתחו מול הבית שלי מתחם בילוי. סופסוף לא גרה בקצה של שום מקום. זו שכונה מבוססת ומחירי המסעדות בהתאם.

מכירים את הבדיחות הללו במאמצחיק של חברות שניפגשות פעם באף פעם? אז כזה.

אנחנו חבורה של 6 אמהות מהשכונה שהתחברנו עוד בטרום טרום חובה. היום הם בח' ועוברים את כולנו בגובה.

לקבוע איתן זה הישג רציני ועוד שיבואו כולן?

יושבות סביב שולחן עגול 5 אמהות מונו-וניליות ואחת מטורפת.

זו מספרת על הבת מצווש ("בעצמך את גם משקיעה ככה?"), השניה משתפת על העבודה ועל שתחזור הביתה וכולה תיקווה שבעלה כבר ישן, השלישית על הילדות ועל כמה שהאחרונה ביניהן לא ישנה ובעלה כבר גמור, הרביעית טסה תיכף לסיישל (הזונה 😝) עם חברה כי מה יש לעשות שם עם הבעל?! ("את צריכה מאהב") והחמישית מקטרת בצדק שלא מצליחה להכיר גבר לזוגיות טובה.

והשישית?

המופרעת מסתמסת עם בעלה

שולח צילום של שקית שחורה עם הכיתוב "דירטי דיזיין"

ושואל ? "אושה, את יודעת מה יש בשקית המסתורית? מענין מאד"

ואני מתחילה לנחש. כל ניחוש מוטעה מצריך ביצוע משימה על מנת שאוכל לנחש שוב.

הולכת שוב ושוב לשירותים. מצלמת לו את עצמי מתחת לבגדים. לחוצה כבר לשוב הביתה

והן? מתפקעות מצחוק.

הן יודעות הכל. על הבדסמ והפתיחה והמאהב והקשיים וכמה אני מאושרת. 

מראה להן תמונות ומשוויצה. של בגדי הפטיש שלי, של הגברים שלי.

הן נקרעות מצחוק. עם מה חוזרות הביתה?

עם צחוק, עם ביקורת, עם פרגון, עם דאגה, עם סקרנות?

זאת לא אדע

אבל אני זו אני

לא חיה בארונות

 

מזרזת אותן. בולעת את הפחזנית ויאללה הביתה.

לאיש שלי שלא אראה 2 ערבים רצוף.

 

טיק טוק טיק

מה יש בשקיק?

 

ניחשתי נכונה בגדול אבל מה בדיוק?!

פאקינג וואו!

 

שוט זנבות חדש מהמם!! עור, עבודת יד כמובן (חבר שלו מייצר), יפייפה, שחור אדום כמו שאנחנו אוהבים, רצועות דקות וכואבות יותר מהשוט הישן שלנו (מתי היתה מלחמת לבנון השניה? 16 שנה?)

ולמרות שהבית ישן חייבים לדגום כי רק לראות את הפחזנית ולא לטעום אותה זה קשה לי מידי.

אחחחח כמה שזה טוב!

התחת שלי נהיה אדום, שזה דבר נדיר

ואני צוללים למיניות. הוא מזיין אותי ככה וככה וככה ואני גומרת וגומרת.

 

שווה להיות המופרעת המטורפת שבחבורה.

בתקופה הזו הזכרון מציף אותי. בשבועות הבאים עלינו לטובה אוכל להיזכר שנה אחורה ולהשתהות. לפני שנה כמעט התהליך החל - הפתיחה המינית, החברתית והרומנטית. כל שבוע יש ציון דרך המזכיר חוויה ראשונית ומיוחדת - שלישיה, רביעיה, חמישיה, אורגיה, מסיבה, נשיקה, מיניות, התאהבות. 

לא תיארתי לעצמי בחורף שעבר היכן אהיה חצי שנה מאז ובחצי השנה שלאחר מכן. הכל משתנה בקצב מסחרר. 

לא התקבלה שום החלטה רשמית איך אנחנו בדיוק פותחים, איך אנחנו בדיוק מתכננים ורוצים את זה. נראה שהכל פשוט קרה לו בעצמו.

ואם כך קרה, מי יודע מה עוד יקרה?

מה עוד אני רוצה שיקרה?

זה רלוונטי בכלל מה שאני רוצה? אולי הרצון שלי ישתנה? אולי הוא לא תלוי בי בכלל?

שנה מהיום אין לי מושג היכן אהיה. 

אני רק מקווה שבמקום טוב. מסופק. מאושר. בריא.

 

כמעט לפני שנה הייתי בסלון של מישהי שלא ממש הכרתי ושיתפתי אותה שאני לא יודעת כיצד לפלרטט.

היא לא האמינה לי. בטח לא עם הלוק המושקע שהייתי בו. לאורך כל הדרך אנשים תמיד בטוחים שאני שופעת בטחון, במרכז העניינים, מנוסה ומשופשפת.

נבואה שמגשימה את עצמה?

 

היום אני יודעת לפלרטט. אני אפילו יודעת להתחיל עם גברים וגם עם נשים. עדין לומדת לקבל "לא"

זה עדין שורף ומוריד. אבל גם זה יעבור.

מה לעשות, אני לא הטעם של כולם ולא תמיד זה קשור בכלל אלי.

מתמקדת במה שיש לי.  ויש לי הרבה.

 

מתרגלת אופטימיות. גם בעוד ערב של חולי, בדידות, כאב ודחיה. 

אז לא טיפסתי על הר הזבל

רק הלכתי קצת ברגל ושקעתי מול נטפליקס עם בייגלה ביסלי במבה קולה שוקולד חלב עוגיות. כל הרעל.

אכילה רגשית מישהו?

 

אני בודדה

וגברים נוספים הם לא התרופה (הם הסם)

זקוקה לעבודה מכניסה במישרה יותר מלאה

להעסיק את ראשי וזמני בדברים מועילים

ולא בשטויות על ריגושים

 

הילדים גדלו

חוץ מלטגן שניצלים ולהפעיל מכונת כביסה הם לא זקוקים לי. מבזבזת שעות וימים בחוסר מעש. אוכלת סרטים לשווא.

 

ועוד כל מיני דברים וקשיים אבל זה לא הזמן.

לא הזמן לפתוח על הכללים. על הדבש ועל החופש.

זה תהליך. תנשמי. סבלנות. אין לך שמץ איך יראו החיים שלך שנה מהיום.

כל מה שאת יודעת שהערב תיכנסי לבדך מתחת לפוך

ותחלמי על הגברים שלך.

כל אחד מהם כרגע עם אהובה אחרת

אחד חולה, שני מתענג

ואני לבד

ללא האשמה, רק פרגון אמיתי ואיחולי החלמה

תיסכול על עצמי ועל המצב

ובכל זאת, לבד.

"מה שהיה אתמול: את שוכבת על הגב, משחררת כל עכבה, היד שלו בכוס שלך, הפיטמה שלך בפה שלי והיד שלי על הגוף שלך, ואתם מתנשקים- בייב, זה מה שנקרא שאת שולטת בנו מבלי לעשות כלום"

כך הוא כתב לי הבוקר כשניסיתי לוודא שהכל טוב בכל החזיתות.

אני שולטת בהם או הם שולטים בי?

או שבכלל יש כאן חוסר שליטה? כולנו אוביקטים בתוך הסיטואציה המוזרה והנפלאה הזו. כל אחד חושש למקום שלו ולא רוצה להכאיב לאחר.

 

העניינים אצלנו בבית נרגעו. העניינים מחוץ לבית גם.

האסימונים נופלים מכל הכיוונים והופ טרילילי טרללה אתגר חדש, מעשה ידיי כמובן... 

חודש אחורה עוד לפני הבאלגן קיבלתי הזמנה לאורגיה.

דאגתי ושמחתי שתהיה לי הזדמנות להיות עם שניהם.

לא תיארתי לעצמי איזה טורנדו עוד מחכה לי בדרך לשם

אבל אני כנראה אוהבת לחיות דיינג'רסלי, לאכול את העוגה ולא להשמין אבל ככל שהתקרב המועד המיוחל התחיל לרעוד לי הפופיק. שיחה ועוד שיחה עם זה ועם זה. להבין מה כן,מה לא, מה העקב אכילס.

כבר היינו שם , בדיוק ככה והלכנו פשוט לחדר. הפעם, שעתיים טרום האיוונט הודיעו לנו שהחדרים סגורים ויש רק דום אחד מרכזי. מה אני לעזאזל עושה עכשיו?

לא פלא שהבטן כאבה לי בדרך.

 

אבל הגענו , כמעט ראשונים והוא כבר היה שם. כל פעם מופתעת מחדש שהוא משקיע ובא ואני חשובה לו, עם כל הארכיון שלנו.

ואני סקסית להחריד. לא מפנימה שכבר חורף ולא אכפת לי. אני בחברת אנשים אהובים, ביניהם שני הגברים האהובים עלי מכל.

שותה מיץ אומץ aka וודקה עם משהו ומתישבת.

מוודאת שאוש אינו בדד ומתחילה בחפירות. חפירות, צחוקים וקצת עישונים ועוברת מקום, גם ליד השני.

באיזה שלב מישהי חדשה מתחילה לקלוט שאחד מהם בעלי ואחד מהם החבר שלי. כמה ברת מזל אני שזכיתי בדאבל לוטו.

הקטע שאני לא היחידה שם במצב דומה אבל כן היחידה במצב הספציפי הזה. שניהם איתי, ללא בנות הזוג הנוספות ואת שניהם אני רוצה ואוהבת ולא רוצה שירגישו מוזנחים או לא מעורבים.

איך עושים את זה לעזאזל?

פשוט עושים 😊

 

כשיש לך שני גברים ואת רוצה להתחיל עניינים הדרך הקלה ביותר היא פשוט ללכת עם אישה.

היא כזאת קוקטית ומתוקה הקרנפה הקטנה. אני מתה עליה ורוצה אותה. רבים וטובים נכנסים לג'קוזי אבל לי יש סדר פעילות אחר. סוחבת אותה איתי לדום וגם את אוש ומתחילים שלושתינו. שולט נוסף מצטרף אבל זה פחות מסתדר הפעם. היא פורשת לבן זוגה והוא לשלו.

נותרתי בדיוק היכן ועם מי שרציתי - עם אושי שלי.

הבגדים הונחו על שרפרף בצד. החוטיני האדום לא ימצא כבר והגרביונים מראש ז"ל.

אנו ביחד, הוא בתוכי והוא מציע לי לקרוא לו. לעוגיה.

לשמחתי הרבה עוגית החיוכים הגיעה בשמחה וברצון ומצאתי את עצמי בגן עדן. מתענגת משניהם, יד על זה ויד על זה והם גם נוגעים זה בזה. אגו בצד. המחזה הזה תמיד מפעים אותי כל פעם מחדש.

וכשמצטרפים זוג הקרנפים זאת מסיבה!

אוש מצליח להשפריץ אותי והקרנף ידי זהב ממשיך את דרכו. שלולית ענקית השארתי שם. אני, שפעם היתה מרימה גבה ומגחכת מכל פוסטי המשפריצות.

אני טועמת אותה והוא מדריך אותי אך לגעת בה. איך לענג. אנחנו חמישתנו בבליל של עונג. עונג ממגע  ועונג ממילים.

לפני 3 חודשים בערך הוא אמר לי שברגע שאנחנו ביחד זה די סותם את הגולל על שלישיה. ברגע שיש קשר ורגש זה בעייתי. הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר ביומולדת של אוש. בת זוגו הציעה לי שלישיה וסרבתי. יהיה קשה לי מידי.

אני עפה שרואה אותו עם אחרות, אני מפרגנת לו איתה מקסימום זמן אבל להיות נוכחת באינטימיות זה קשה לי.

מורידה אלפי כובעים מאוש שלא רק נוכח אלא יוזם, חווה ומממש. 

 

להיות עם שניהם ביחד זה חלום שאני זוכה לממש ולא בפעם הראשונה. גופים ולשונות מתערבבים וזה לא סליז. זה רגש.

עכשיו לג'קוזי, בעירום כמובן. מתמקמת בין שניהם, יד על זה ויד על זה ומשדלת אנשים להצטרף. השיחה קולחת ובא לי עוד. בא לי אותם גם בנפרד.

אוש מאשר ואני והעוגיה פורשים פנימה. נשכבים על המזרון ומדברים. טורפים זה את זו במבטים ופשוט נמצאים ברגע.

כשאני עם אוש בפנים זה גם זמן אינטימי של שנינו. לא מסתכלת בכלל מי יש ומי אין. לא מענין אותי. אני רוצה אותו והוא אותי. קיבלתי אותו ישר על שדיי.

מתלבשים ואני נפרדת לשלום מהעוגיה. יש לו עוד נסיעה צפונה. חיבוק אחרון ועוד אחד ועוד אחד ומספיק ודי להיות דבק. 

יושבים בחוץ ובולסים פיצה. בפנים האקשן מתחזק ואנחנו לא חלק ממנו. זה בסדר. היה מושלם. לא היתה דרמה טורקית. 

בבוקר אני משתפת את הבסטיות :

מדברת איתן ומבינה כמה דברים. היה אתמול תמהיל אחר של אנשים. פחות אנשים. יותר איטימי.

לא היה סקסי ומטורף וצייד וחרמנות משוגעת.

היתה אינטימיות.

רוגע ורגש.

אולי מצחיק שאני אומרת את זה שהייתי עם 2 גברים האהובים עלי ביקום

ובחמישיה... אבל היה וייב אחר.

לא הייתי במירוץ. הייתי במקום טוב. מוצפת באהבה.

"אני ברת מזל"

והוא כותב לי :

"ברת מזל זאת אחת שהדברים קורים לה בלי סיבה, את עושה טוב, מזמנת טוב ולכן גם מקבלת טוב❤️

לכן תפסיקי לקרוא לזה ברת מזל😁

את מייצרת את המזל שלך"

 

אני לגמרי ייצרתי את זה.

לפעמים אני מייצרת מרק דלוח ועבש

ולפעמים עוגת קצפת

 

 

 

 

 

 

קבלו הצצה לשבועיים האחרונים. שבועיים מלאי חוויות וקשיים. אפילו אושי חזר לכתוב מתוך הכאב והמיץ של הזבל. 

ספויילר : אנחנו זוג חזק אוהבת ומנצח ואני יודעת שנצליח !

 

 

חמישי ערב, לפני שבועיים :  הדלקת נרות אצל הבסטים. התחילה שם שיחה. מי הטעם של אושה...? זה שאוש היה שבוע לפני על המוקד זה אומר שעכשיו תורי?  הטעם שלי... הטעם שלי זה משהו בפנים. הלסת, הסימטריה. הם טוענים שרזים קרחים. טוענים בטעות. ברור לי למה זה עלה. אוש לא רזה ולא קירח והעוגיה כן. ניצנים ראשונים של קינאה.

שישי. ערב. מסיבת כיתה. אני בורוד לוהט עפה על עצמי עוד בדלת. הבסטית כבר שנים רוצה לצאת לרקוד ולא רק מסיבות סקס ובדסמ. התאים לי מאד ובכלל ברגע שזו מסיבת פולי יש מיניות סמויה באויר. אפשר לפלרטט, יהיו אנשים שמכירה ושרוצה להכיר ובכלל נהיה כל הקווארטט ביחד אז יהיה כייף!

אני רוקדת ושותה וטיפה טיפה אוכלת ונישוקים וחיבוקים וכייף לי. אוש בהפסקת עבודה אבל אני עמוק בתוכנית החומש הכפולה שלי. איזה אחד צעיר חתיך רזה וקירח, זה שתכלס אמר לי לא נמצא ובא לי. בא לי לאגו שלי. ואני מתקשרת עם זוגתו שמשום מה מחבבת אותי. "מצאתם מישהי שתצטרף אליכם?" לא. הלוואי ויכולתי? לאדעת. לא מצטרפת לזוגות. 

וגם היא באה בלונדינית קטנטונת ומטריפה. חברה של העוגיה. עוד מימי הקראש הייתי עושה את זה - מתקרבת לחברות שלו. אבל במיקרה הזה היא עוד התחילה איתי לפני שהייתי איתו. ובא לי עליה. אני משיגה נשיקה אבל תוכנית החומש שלי נזרקת לפח שאני רואה אותה רוקדת עם החתיך שסירב לי. מה לעשות. יש לוהטות ממני.

וזה צובט לי בלב? לאדעת. אולי. אני כבר שיכורה ופתאם הוא מתקרב הבעל של בעלת המסיבה. לא זוכרת אפילו את שמו (אגב הוא גם קירח). בחיים לא התייחסתי אליו ומישהי חולפת מעירה הערה על מיניות ואני מצטרפת לחגיגה. פה גדול. זה סימן עבורו לעשות מהלך. הוא שם לב אלי בעבר. החמיא לי ואני יודעת ואומרת שלא יכולה 1 על 1. יש לי כבר אהוב ויש לי בעל שלא מרשה עוד אחד אבל כן מרשה במפגשים חברתיים "התעסקויות". אז "התעסקתי". זה עסק מלוכלך לצרפת גבר זר חצי מטר מבעלך. אני עוצרת וחוזרת לאוש. "את רואה שיש לך טיפוס".  הוא יוצא החוצה לדבר עם הסגולה ולנשום. לא עשה דרמה גדולה. כמו שלא עשה דרמה גדולה בטאבו שבועיים לפני שנטשתי אותו לטובת עוד מישהו שזר לו.

 

שבת. אני נפגשת עם הקנדית. מסתבר שגם היא לא היתה מתנגדת לאוש. עוד חברה שלי... האם הבטחון שלו עולה מזה? לאדעת.

וחשוב לי שנהיה ביחד. יוצאים לאלקטרז, אוש ואני והוא מסשן אותי טוב וחזק. כל כך חזק שקצת חששתי שמסתתר מאחורי זה כעס. ביררתי ולא. למד את הלקח הזה לפני שנים רבות.

אני מרגישה שאני עושה מאמצים בחשק רב ובלב פתוח כדי להראות את אהבתי, אושרי ותשוקתי. זה מספיק? לאדעת.

מה שכן, אני לא שוכחת גם להצטלם ולשלוח לעוגיה תמונה. מפילה אותו מהרגליים. בראשון בערב הוא משתף שסיפר לאמא שלו עלי וממיס שוב את ליבי. בשני בבוקר הוא אומר לי : "סירבתי למישהי בגללינו"

מה? על מה הוא מדבר?! תיכף אדע כי בצהריים הוא מפתיע אותי. שולח לי תמונה של הבנין שלי מלמטה. חולה על ההפתעות שלו! 

ישר טסתי למטה. לא הספקתי ליידע את אוש לפני. הוא בצהריים עם הסגולה. זה לא דייט, רק הפתעה! ואני נכנסת לרכב כולי רטובה כי מבול בחוץ. "אז למי אמרת לא?" לבלונדה הקטנה ההורסת! הם פתחו והיא רוצה אותו. גם אני. גם אני רוצה אותו ואותה ואותם אבל זה לא בכוכבים. אני לא צד בענין. זה שלהם. יהיו מושלמים ביחד. "אמרתי לה לא בגללינו". הוא דחה דייט איתה כדי לא לעשות דאבל בוקינג. כדי להיות איתי בחמישי באנרגיות שיא. ואני דווקא מפרגנת, מוצאת פתרון שנח לי איתו כדי שאף אחת לא תפסיד.

מתכננים את חמישי - לילה במלון שווה, בילוי בטאבו, חברים שלו יבואו ו... וטלפון. אוש. "איפה את?".

עשה לי הפתעה גם כן וחזר מוקדם מהעבודה.

סצנת קינאה. אחר כך התנצל עליה. הבין שהגזים אבל רוצה להיות מיודע. סבבה. אין בעיה בכלל. אעשה מה שצריך כדי לגרום לו להרגיש יותר בנח. כדי למנוע סצנות נוספות אני מקשיבה לעיצת הסגולה ומעדכנת אותו שאולי בחמישי, בטאבו, אגשים משהו מהבאקט ליסט שלי.

הבאקט ליסט - דברים שרוצה להגשים עם העוגיה. בראש ובראשונה דבר שלא יכולה להגשים עם אוש : משולש שווה צלעות. 2 גברים בי. ויש עוד דברים. לפי ההסכם מותר לי פעם ב. ועוד לא היתה פעם אחת אז אולי בחמישי?

העוגיה ואני משתעשעים ברעיון. לצרף, להצטרף, לצוד. זה חלק מהשיח שלנו. מהטיזינג ההדדי. כל שנותר לי הוא לעדכן כדי לא להפתיע. אז מעדכנת שאולי...

ואז

all brakes went loose

 הוא מקנא. כל כך מקנא. "איתו אין לי בעיה" "יש לי בעיה עם כל השאר..."

 "אירגנתם לעצמכם אורגיה"

ואני אומרת מילים והם לא נקלטות. הוא בלופ אינסופי עם עצמו. שומע רק מה שנידמה לו.

ואני בינתיים נושמת. שורדת.

בשלישי בערב שיחה זוגית כואבת. כבר איבדתי את הזכרון מרוב שיחות כאלו בימים האחרונים אבל הוא אחז בידי ועם דמעות בעיניים הבטיח לי שלא נסגור.

הוא כועס על הנשיקה לידו במסיבת כיתה. אני לא מכבדת אותו. אישתו הזונה. "ככה את רוצה שיסתכלו עליך?!"

כן! זה הבור שלי. אני חכמה ומדהימה אבל שמנה ולא יפה ואני רוצה שימשכו אלי. רוצה להרגיש מושכת ונחשקת אבל הבטחתי לו שזה לא יבוא יותר על חשבונו.

בגלל שלא מרשה לי לצאת לדייטים אלא רק באינטראקציות חברתיות אני חווה את מה שמותר ומאופשר לי עפ"י הכללים וההסכמים אבל הסכמים זוגיים משתנים. אם זה מפגש חברתי ולא מיני והוא נמצא אז מעתה אסור לי. שישישבת יהיו כאלה. מותר לי לפלרטט אך לא לנגוע. אבל אם אין פוטנציאל מימוש בכלל אז בשביל מה לפלרטט?! זה מה שהוא צריך ואני מסכימה. גם הוא מסכים לבוא לקראתי. אורגיה אחת בחודש, ביחד. שמחה מאד על כך.

 

רביעי. בוקר. התכנונים לחמישי עם העוגיה מתקדמים. יהיה חדר ענק!

ייפגש עם הבלונדה בלעדי לפני בלי סקס. יש הבנות.

ואז הוא משנה אותן. ייפגש איתה בנפרד ביום אחר. תכלס מגיע לה. לשניהם. ואני מקנאה? לאדעת.

אני מגיבה באחת הקבוצות על איזו שנה זו היתה. על איך צמחתי וחזרתי לעצמי.

בבית אוש נמצא והוא לא עצמו. משהו יושב עליו. לא נרגע. מאוחר יותר אגלה שחזר לכתוב בבלוג.

שוכבים במיטה והוא מתייפח. בוכה. כואב ואני מרגיעה. מדברים מדברים מדברים. מבינים שחייבים עזרה מקצועית. הוא מתקשה. הבטחון שלו בקרשים והקנאה בשחקים. 

חמישי. בוקר. מוריד אותי בעבודה בשתיקה ואני לא מסוגלת לזה. לא מפרגן. לא מתקשר ואני בוכה. מתלבטת כל כך אם לבטל וכל כך לא רוצה. זה לא הוגן כלפי העוגיה ולא הוגן כלפי. 

"לבטל?" "לא". הלא שלו הוא בעצם כן אבל אני בוחרת בכל זאת ללכת. לתת לו להתמודד. הוא נקרע מבפנים וגם אני.

חמישי. צהריים. יורדת אליו בחולצה אדומה ומוצאת אותו מחוץ לאוטו. מעמיסים ציוד, עוצרים להשלמות ואנחנו בדרך לתל אביב, העוגיה ואני. אני כל כך מתלבטת אם לשתף אותו. אם להעמיס עליו את השיט שלי. הוא כאן גם כדי שאוכל לפרוק ואני מעט עושה זאת. אוש והבעיות בראשי כל הזמן.

הולכים לאכול. כמה כייף לי להסתובב איתו ככה באור יום ברחובות תל אביב. לאכול, לדבר, לשתף.

אנחנו גם מדברים עליה. על הבלונדה הקטנה ואני מבינה שאין לי כאן שליטה בכלל. למה לדאוג למשהו שעוד לא קרה? למשהו שחיצוני אלי? שלא אמור להשפיע אלי?

באמת? לאדעת. בודאי שרץ לי ולו בראש מה שקרה בינינו. איך עבר מהאקסית אלי. האם זה יקרה שוב? לאדעת.

משחררת. כמו ששחררתי את המחשבה שיפגש עם האקסית כמה שעות לפני. לא עוסקת בזה. יש לי את התיקים שלי. מי אני שאמנע ממנו לעשות מה שירצה?

בעיניים פקוחות ניכנסתי לקשר הזה. ידעתי מיהו ואין לי שום רצון לשנות אותו. הוא זה שהחליט לשים את זה כרגע בצד. לבחור בנו. האם ימשיך לבחור בנו? למרות ההגבלות עלי? גם על זה אין לי שליטה. 

 שונ"צים קצת עד שצריך לקום. חברים שלו באים לדרינק לפני המועדון. עולים לגג שותים ומדברים צוחקים. האם יתפתח משהו? לאדעת משהו לא מסתדר לי אבל לא מתעסקת בזה כרגע. אנחנו חוזרים לחדר להתארגן. אוש אצלי בראש. שולחת לו הודעות, מנסה להתקשר. הוא עונה רק בלייק. הוא בסדר? לא בסדר? לא רוצה להתמודד עם זה עכשיו. להביא את השיט שלי לבועה שלנו זה לא הוגן כלפי אף אחד מאיתנו. אבל משתדלת לא לטרגר עוד יותר. לא הצטלמנו ביחד לפוסט חמישי סלפי. אפילו לא הצטלמתי בבגדי המסיבה. זה כבר העיד על הקושי שלי.

בטאבו אנחנו רוקדים המון והוא אומר לי :

"אם את רוצה או לא רוצה מישהו תגידי לי". מבטיחה להיות כנה וגם מממשת. אני לא רוצה את החבר שלו. לוחץ מידי. אני גם לא רוצה את זו שניגשה אלינו וביקשה לרדת לו. פעמיים. ראיתי שהוא עף מזה. מפרגנת. זה מרים גם לי להיות עם גבר מחוזר. אבל היא נראתה לי לא מחוברת ולא רציתי להזמין אותה. התבאס. אבל אני לא במקום של ריצוי.

הוא ירד לחבר ועוד קודם לכן ראיתי את הדינמיקה. הוא מת שישלטו עליו. כל כך עצובה שאני לא מצליחה. אבל רוצה לנסות. 

זהו. חוזרים למלון אבל עוד לפני שנירדמתי שולחת לאוש הודעת הרגעה. לא נגעתי באיש. לא צירפנו לא הצטרפנו. אני ילדה טובה.

בבוקר הוא קרא ושמח על כך אבל הדרך לחזרה לשיגרה עוד ארוכה...

שישי שימשי והזמנו א. בוקר ברוטשילד. לא מספיקים לאכול אותה בשלווה כי אוש לחוץ. הוא רוצה שאשוב הביתה. הצצה בבלוג שלו מגלה כי עבר חתיכת משבר ועכשיו "אנחנו צריכים לדבר". אני מתה מפחד אבל הסמיילי ששולח נותן לי ניצוץ של אופטימיות.

מה אגלה שאחזור? הוא עוזב אותי? דורש שאחתוך עם העוגיה או סופסוף הגיע להבנה שפשוט עדיף לקבל ולשחרר?

פקק קטן באילון וכשמגיעה הביתה הוא לא נמצא. מסיע את הילד לבר מצווה ואני לא מסוגלת לשבת בשקט. מסדרת ומסדרת וכשהוא מגיע חיבוק ועפים לחדר לדבר. לא לפני הילדים.

שוכבים על המיטה והוא פורץ בבכי.

אני נבהלת ומדובבת. "דבר איתי!"

התחזיות שלי היו שגויות. לא לכאן ולא לכאן. הוא פשוט באותו מקום כואב. עבר עליו לילה מהגיהנום. הלך חצי עיר ברגל. טיפס על הר הזבל וחשב. 

הכל צף לו. הכל. הקינאה מכלה הכל.

"אין לי בעיה עם העוגיה. הוא חמד של בחור"

אז?  אז מה הבעיה?

הבעיה עם כל השאר. הבעיה זה הוא ואני. הוא שנשאר אותו הדבר עם חוסר הבטחון "אני הרילייבל". "אני הבטוח והנאמן והוא הכייף... " ואני - האישה ששוב משתנה לו ורוצה לטרוף את העולם. בדיוק כמו לפני 16 שנה.  האסימון נופל לי בדיוק כשהוא אומר : "לקח לי 7 שנים בבדס"מ להדביק אותך. להתגבר על החששות אבל אז זה היה רק שנינו. עכשיו מעורבים עוד אנשים".

טינג טינג טינג

הכל מסתדר לי ואני משקפת לו.

עכשיו זה בדיוק כמו אז!

הבעיה אז היתה חוסר הבטחון שלו והקנאה.

אז כל כך השתוקקתי לפומביות אבל חוסר הבטחון שלו מול שולטים אחרים מנע ממנו לסשן אותי מול כולם והקינאה מנעה ממנו לחשוף אותי מול כולם.

ועכשיו? זה שוב חוסר הבטחון והקנאה.

הדימוי העצמי שלו הוא x ואני כביכול משלימה בחוץ עם y

אבל הוא בשבילי גם x וגם y! 

הוא גם החבר הכי טוב שלי, אהבת חיי, אב ילדיי, עליו אני סומכת בעיניים עצומות אבל הוא גם מושא התשוקה שלי, הגבר השולט שלי , האלפא שמלא רוצות, שמכאיב ומענג אותי. זה שגברים אחרים מסתכלים עליו בהשתהות. 

והקנאה... פתאם הוא שואל אם אני נהנת ממנטאלי, ממשימות. כנראה חרד שאם הפכתי אותו לשולט עכשיו אהפוך גם אחר. שהיתרון שלו יעלם. מסבירה לו שזה לגמרי אחרת.

הוא טוען שהכל זה רק רקע ואני מחכה כמו אויר לנשימה לזמן עם העוגיה. שאני הולכת מחייכת וחוזרת עצובה. זה נכון ולא נכון. הזמן עם העוגיה זו הרפתקאה מופלאה שאני מחכה לה כל פעם בכליון עיניים אבל יש לי עוד כל כך הרבה בחיים! עוד שפע בילויים איתו ועם חברים. והחיוך? איך אני אחייך שחוזרת הביתה ולא מתקבלת בחיבוק?

והפחד שאני עושה דברים בלעדיו... עם אחרים...

עוד נחזור לזה.

 

אנחנו מלבנים עניינים. מגיעים להבנות. אני מבטיחה שאוהבת. מבטיחה להיות ילדה טובה ולעשות מאמץ לחייך ולחזור ברצון. אני ביקשתי שידבר ויתקשר. אם רצה שאבטל - שיגיד. שלא יתן לי לנחש. מסכימים על טיפול זוגי אבל הוא מבין שהוא צריך להיות גם ממוקד בו. בבטחון שלו.

וחוזרים לשיגרה. ילדים אוכל נקיון שנ"צ ומסיבה.

שישי בערב. מסיבה. הוא קצת יותר מחוייך. המשבר נרגע ואני? אני חצי קלאץ'. טעונה. חזרתי מכמעט 24 שעות מופלאות ישר לשיט. לא הספקתי אפילו להתמוגג מהזכרון. ועכשיו צריכה לשים מסכה ולהיות חברותית ופתוחה עם כנפיים מקוצצות. בלי פלרטוטים. בלי מגע פיסי ואפילו עם מי שכן מותר אני נמנעת ליתר בטחון.

בת הזוג שלו שוטפת אותו. מכריחה אותו להבטיח שהוא ניפרד ממני בחיבוק ומקבל אותי בחזרה עם חיבוק.

הוא מבטיח לי שיעשה מאמץ אבל קשה לו. קשה לו מאד והוא מבקש שבינתיים עד שנטפל והעניינים ירגעו אמנע מאינטראקציות מיניות עם אנשים נוספים יחד עם העוגיה. זה מה שהוא צריך כרגע.

אני חיבת הפוגה. חיבת להרים אנרגיות. רוקדת ורוקדת. איתו, עם הבסטיות ועם כולם. פאן פאן פאן.

כמעט לא שותה כי כשאני שותה קורים דברים שהוא לא אוהב אז אני אוכלת. גם מתוקים הם סוג של נחמה.

ובסוף הערב יושבת עם הסגולה ומעבדת רגע את ההגבלה החדשה. הוא מגיע באמצע ובדרך הביתה אני משתפת אותו בקושי.

הערבובים האלו, או יותר נכון הפוטנציאל שלהם הם חלק גדול בשיח המיני בין העוגיה וביני. זה ריגוש זוגי, זה טיזינג , משחק מיני ולקחת לנו את זה זה כל כך לא הוגן! לא הוגן כלפי העוגיה. לא לזה הוא נרשם. אני מתה מפחד שזה יהיה שובר שיוויון. עד שנרגעו לי הסרטים... עד שאני מרגישה את אהבתו, עד שהבטחון נבנה בא דבר כזה. מבועתת שהוא לא יסכים להכיל יותר.

ובשבת בבוקר אני שוב משתפת את אוש. "אבל זה זמני ואם הוא אומר שבעדנו הוא יבין" . אני לא בטוחה.

יש פה צד שלישי ולא הוגן להחליט עבורו, לקבוע לו ועוד משהו שכל כך מהותי עבורו - החופש שלו.

אז הוא מסכים להתגמש. כן יחידים. גבר או אישה בודד.ת

לא זוגות ומעלה. אני מקווה שאוכל לתווך זאת היטב. באמת שאין לי ברירה כרגע. אני רוצה לשמור על הבית שלי ועל הנישואים האוהבים שלי.

 

לא יוצאים מהמיטה. מזדיינים. פעמיים. אפילו אותנו זה הפתיע. מייק אפ סקס ובערב שוב מסיבה, בלי הבסטיות אבל עם בת הזוג שלו שביקשה אותו לנשיקת חצות.

ואני הכי מפרגנת שיש. 

אני הכי סקסית וזוהרת. קהל מבוגר ואני שוב מלכת הכיתה אבל רגועה יותר. לא מפלרטטת בכלל! רק רוקדת שותה נהנת ושותה. וודקה וודקה ועוד וודקה. 

וחיבוקים חמים מידידות ישנות וחדשות ואני בעיקר עם שתי הצעירות הכוסיות שאוהבת.

ואני נותנת לו הרבה זמן איתה וכל פעם שהוא בא אני בשמחה הכי זוגית. ובדקה לחצות, עוד לפני הספירה אנחנו פוצחים בנשיקה ארוכה ארוכה. וכשהיא מגיעה לקבל את שלה אני מניחה להם למרות שלא חיבת. אני צריכה אוויר.

הוודקה כבר תפסה נוכחות בדמי ואני משתוללת על הרחבה ובדיוק שניה לפני הסוף הוא שוב מגיע ורוקד איתי רומנטית. זהו. סיום מושלם.

יוצאים יחד עם זוגתו ובעלה. מרגישה שהם משפחה. בבוקר היא תיכתוב לי כמה היא מעריכה את היחס שלי לבעלה. גם הוא חווה קשיים. שם עוד אין כרגע סימטריה. אני עושה זאת באהבה גדולה. האם חברות כזאת יכולה להתקיים גם בין הגברים שלי? לאדעת.

לא מצפה. כואב לי שלא.

אולי אני אישה רעה וזונה ומקרננת אבל גם מפרגנת ומעצימה ומאפשרת לו כל מה שירצה. מעודדת ותומכת.

וחטאי שאני לא מספיק מקנאה? שאני רוצה יותר? שאני שונה ממנו? אצלי הרגש בפול ווליום. אני מאוהבת גם באחר. זה חטאי?

 

בבית סקס של שיכורים. פעם שלישית גלידה.

כבר מרגישה לא טוב. קמה בבוקר כאובה. אשאר תחת הפוך. וכשהגיעה העת לשיחה רועד לי הפופיק. אני משתפת את העוגיה בבקשה של אוש.

שומעת בקולו את האמביולנטיות. קשה לו. קשה לו שעוצרים אותו. שמחליטים עבורו. בטוחה שחשש גם מזה.

"מה היית עושה אם לא הייתי מסכים?"

לאדעת

 

אני פאקינג לא יודעת!!!!

 

"תנשמי. בינתיים אני יכול להכיל את זה"

שיקולי מחיר מול תועלת. כרגע אני מספיק שווה לו.

אבל השיחה נקטעת והוא מבקש לעכל. יום יומיים עוברים והוא שוב לשמחתי מסכים לארכיון התיקים המשותף שלנו. הוא גם היה בינתיים בדייט עם הבלונדה המהממת ואין לי שמץ מה יקרה עם זה בעתיד. שיתפתי אותו שאני חוששת שדברים בינינו ישתנו. שניפגש פחות (השבוע למשל לא רואה אותו), שהאנרגיות ירדו. הוא מתרכז בהווה. אומר לי דברים כאלו מופלאים ומרגשים.

 

בחזית הבית גם עברו כמה ימים ונרגעו הרוחות.

התחלנו טיפול. 

אוש יצא בלילה עם בת הזוג הנוספת. הוא נראה לי רגוע ושמח.

מה עוד מחכה לי?

האם ישבר לי הלב? האם ישבר לי הבית?

האם אחיה באושר ובתשוקה?

הרבה משתנים באויר ואין לי שליטה.

מתרכזת בהווה ומקווה לטוב.

מקווה שהטיפול יעזור.

מקווה שהוא אוהב אותי מספיק כדי לא לשבור את ליבי. שניהם בעצם.

 

ביי ביי 2022 שנת הפתיחה

 

היי היי שנת 2023 הלא ברורה

 

לאדעת מה מצפה לי בה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה שיט הוא אוכל ממני,  אהבת חיי.

כמה מאתגרת ומטרגרת אני אותו.

בחיי שזה לא מכוון. אין בי רצון לפגוע, להכאיב, להציק

זה פשוט יוצא לי...

תסמונת חנות הממתקים ואני אכלנית כפייתית

אבל עושה עבודה. גם אם היא לא נראת.

 

גם הוא עושה עבודה. אני יודעת. 

על עצמו, עלינו ובכלל.

חלק מזה זו השמירה על התשוקה ועל המיניות הבדסמית.

ביקשתי ממנו שהמוצ"ש נקדיש לנו. אני רוצה אותו איתי. מעלי.

 

הערב התחיל בנפרד. הוא שיחק כדורסל ואני ניפגשתי עם הקנדית שהגיעה לביקור. אסף אותי והתארגנו מהר בבית.

כריסמס? אז נדרש אדום. לא נורא אם באזור החזה השימלה קטנה מידי. גרמתי לזה לעבוד.

ערב קפוא. ההליכה מהרכב לטאבו עם מעיל היתה כאין וכאפס לקור המזגנים המקפיא בפנים. כשאת די עירומה זה עוד יותר מקפיא.

שאנחנו הולכים רק שנינו לשחק, רק שנינו משחקים.

מתרכזים זה בזו. בבועה שלנו.

 

הוא קשר וכופף אותי לספסל במרכז הרחבה והתחיל לתת עבודה. חצי שעה? שעה? איבדתי כל תחושת זמן.

הצליף וחבט בי לפי קצב המנגינה. העוצמות היו חזקות. יותר מהרגיל. מודה שמגיע לי.

אבל הוא עושה זאת באהבה. מעביר על גופי את גלגל הנעימים. חולץ את שדיי ומתעלל בהם לעיני כל. האצבע שלו בתוכי.

אני לגמרי בעולם אחר.

ובשניה שנגמר אני מתחילה לרעוד ללא שליטה.

הגוף שלי בטראומה אבל המיינד במקום טוב.

הוא עוטף אותי במעיל שלו ובגופו. מרגיע ומחמם עד שאפשר לעבור הלאה.

 

ניכנסנו לאזור הפנימי. שם כבר לגמרי הייתי חשופה. לגמרי היה בתוכי.

הוא תמיד בתוכי.

בתוך ליבי.