אושה לנד

לא הייתי פה תקופה ארוכה.

לא מתכוונת לבקר שוב בקרוב, אין לי בשביל מי ובשביל מה.

למגירה גם ככה כותבת לעצמי בראש במקלחת.

מילא אז , לפני 17 שנה, אבל היום?!

נראה לי שזה רק ונילים

בדס"מים ובטח שולטים יקלטו אותי מקילומטר -

כמה אני נשלטת

כולי רוח וצלצולים. פתוחה וחברותית. טרפת וקרנבל

דומיננטית? לא כזה... פשוט מנוסה

אז הם חושבים שאני מלכה. שאני שולטת.

מי שמכיר אותי, אינטימית, יודע כמה אני לא.

וגם בעולם המקביל, בפולי, באמונו- הם בטוחים שאני שרמוטה. שעשיתי מלא גברים. שאני מזדיינת חופשי.

אני בחד ספרתי בשנה הזו שפתחנו. איזו זונה ואיזה נעליים.

רק זונת צומי.

כותבת הרבה. נראת הרבה. מרעישה הרבה

אז מכירים אותי אבל אני עדין כולי בייבי פולי עדין.

חסרת נסיון מיני רחב

מתלמדת

עדין שבויה בקונספציות דיסני הישנות.

עדין רוצה להיות עולם ומלואו עבור מי שאני אוהבת.

ירוקה מקנאה ומתכווצת כשמרגישה שיש לי מתחרה.

לומדת לנשום ולשחרר. קופצת מהר למסקנות אבל מתאפקת שלא למעשים.

"הכל טוב בעולמך רק הקצב משתנה"

"את רואה הכל בשחור לבן"

"את מתמקדת באין במקום ביש"

"את צריכה לעבוד על הפומו שלך"

קחי את הזמן, אני אומרת לעצמי.

צאי מנקודת מוצא שכולן מתחרות, כולן פוטנציאל לסקס או קשר, גם אלו שהוא מקטין או נמצאות בשלב טרום שינוי הדיעה. אל תתרגשי. הוא ממצא מהר וגם אם לא הוא עדין לא מיצא אותך, גם אם ה nre שלו נגמר.

אל תתרגשי. את לא רואה אותן ממטר. "יש לו טעם כזה גרוע, את האנומליה"

הא.נשים שאוהבים אותי מעצימים אותי. חושבים שאני הכי שווה.

קשה להרגיש הצד הפחות שווה בצמד אבל יש כאלו שחושבים שאני שווה. מאד שווה. הכי שווה.

הראשי שבהם כמעט כבר לא נוגע בי

זה כל כך כואב וממש לא תורם לתחושת הערך שלי

אבל זה צריך להגיע מבפנים. הבטחון הזה. עלי להרגיש שאני שווה, בלי קשר למתחרות, בלי קשר לגברים.

להרגיש שאני שווה והם ברי מזל שיש להם אותי.

זו עבודה קשה.

אני עבודה קשה? היי מייטננס? 

חברה העלתה השערה למה התקשורת פחתה. אולי כי זו עבודה עבורו להעלות לך כל הזמן את הבטחון.

הבטחון שלי עלה ועלה אבל לא הגיע לכזו רמה שהוא נשאר גבוה ללא תחזוקה. אני לא רוצה להיות עבודה קשה.

אני משתדלת שלא. משתמשת בדמיון שלי. בעולם הפנטזיות. באושהלנד. שם אני מלכת העולם.

"את רואה הכל בשחור ולבן"

"את מתמקדת ברע ובמקום בטוב , באין במקום ביש"

אוספת את עצמי. עובדת על שחרור הכעס והתסכול

לא מפרטת כאן את הקשיים והמכאובים, רק את הדברים המשמחים :

הם אוהבים אותי. שניהם. 

למרות הקשיים והכאבים הם כאן ולא בורחים והם מחויבים. הם מעניקים לי ומבטאים אהבה בדרך היחודית שלהם, במילים ומעשים.

הוא טרח להזמין לנו כרטיסים להופעה כלבבי.

הוא פירסם ברכה מדהימה והצהיר בגלוי על אהבתו.

הוא טרח בבית כדי לארח את החברים שלי.

הוא מדבר גם בזמן עתיד.

הוא כאב בכאבי, הודה בטעות ורץ לקנות לי מתנה ועוד אחת - קולר יפיפה עבודת יד.

הוא מרעיף עלי תשומת לב ומשוויץ בי בכל הזדמנות.

הוא מסיע אותי מחר בבוקר שעה וחצי עד אליו.

הוא מכיל את התיקים והקשיים שלי.

הוא לקח אותי לסרט, בא לבילוי עם חברים שלי ובכלל רוצה לבלות איתי 1 על 1. שואל לשלומי ורגיש לתחושות הקשות שלי.

הוא רוצה שנתמקד בנו. זמן איכות זוגי בלי הפרעות אחרות כרגע. 1 על 1.

הוא מעניק לי עוד ימים

הוא מעניק לי עוד ימים

בורכתי בשתי אהבות.

הם אוהבים אותי, החברים.

הרגשתי עטופה ונאהבת. עם הדרמות, הקיטורים, הקרנבל והצומי. אני יוצרת קשרים חדשים ושומרת על הישנים והטובים.

יש לי 3 ילדים מקסימים, נחת. יש לי פרנסה. דירה באזור יוקרתי. ארון מלא בגדים ונכון לעכשיו אין איזו קטסטרופה רפואית.

אז מה עוד את רוצה? רק שימשיך הטוב הזה 🙏

הפוסט הזה נכתב כטיוטא לפני שבועיים

מי ידע שדיכי פוסט יומולדת כואב בהרבה

מי ידע שחסך מיני יכאב יותר

מי ידע שכאב לב יכאב פי 12

אני אסגור חזק רגליים. אתן לביוץ לחלוף , לחשק להירגע

ואשאר רק עם כאב הלב

"מה את רוצה ליומולדת?"

חברים, צומי, מיניות, אקשן, באלגנים

"זה בסדר אם נחגוג לך רק שנינו ברגוע?"

כן... הכל בסדר...

בטח שאני בסדר. אני תמיד בסדר.

עכשיו זה לא זמן להיות לא בסדר.

הפוסט הזה נכתב בערב 9 באב. מחר זה העיברי שלי. אני המשיח. משיח שקר.

הפוסט הזה נכתב בדיכי טרומולדת, בתחילת מחזור, במיטה ריקה (מלבד גורה כבר לא קטנה עם בובת הקואלה שלה, אז אפילו את ההיטאצ'י אני לא יכולה להוציא).

הפוסט הזה לא מפורסם מייד, או בכלל. הולך הישר לטיוטות כי זה לא הזמן. במחזור אסור לי לעשות כלום, להגיד כלום. חודש שעבר הוא כמעט נפרד ממני כי הייתי בסערת רגשות הורמונלית. עכשיו זו לא העת, לא כשהוא בנופש רומנטי עם אהובתו השניה והוא בהתקפי חרדה ועל סף פשיטת רגל.

זו אינה השעה לקיטורים שלי

ולכן אשמור אותם כרגע לעצמי

זה בסדר לחגוג רק איתו ואיתו (לחוד. ביחד זה חלום רטוב ולא מציאותי). זה בסדר בילוי זוגי בלי רעש וצלצולים. בלי חברים ומין מרובה משתתפים. זה בסדר. הכל בסדר.

רק בבקשה בבקשה בבקשה

תזיינו אותי!

תכניסו את האיברים הקשים שלכם לכוס הרטוב שלי ותזיינו לי את הצורה!

תשפריצו אותי עם האצבעות שלכם

תשתמשו בצעצועים חיצוניים ופנימיים. תרעידו לי את הדגדגן עם רוקט או מיקרופון ותפמפמו לי את הכוס עם ויברטור או דילדו!

לא רוצה לשמוע אני עייף מידי

שתיתי יותר מידי

הראש שלי בדברים אחרים

את לא עפה עלי מספיק

לא רוצה לאכול סרטים שאתם לא רוצים לזיין אותי כי אתה שומר את עצמך עבורה ואתה ללא אנרגיה מינית כי זיינת אמש מישהי אחרת

אני לא מסופקת. אני רוצה סקס! אני רוצה סקס אינטימי זוגי! אני רוצה סקס מול אנשים! אני רוצה סקס מרובה משתתפים!

אני רוצה שיעופו עלי! אני רוצה להרגיש מושכת ונאהבת. אני לא רוצה להרגיש פחות שווה. אני הדיוה! אני הקרנבל! אני רוצה להיות נחשקת

ולא מרגישה ככה כרגע.

זה לא הזמן לזה. אני יודעת.

עלי להיות מבינה ומכילה ולשקם.

עלי לשים בצד את התשוקות שלי

אבל בבקשה - לפחות ביומולדת שלי : זיינו אותי! תנו לי להרגיש מיוחדת. ומסופקת.

בכל מקום טרגורים ואתגרים. דרמות ללא סוף בכל החזיתות ולכן לא כתבתי כבר יובלות.

באמת שהחיים שלי מעניינים אבל הפסקתי לכתוב עליהם כי אם לא יכולה לכתוב חופשי אז בשביל מה?

הבלוג הזה התחיל כאאוטלט לחסכים שלי, להשתוקקות שלי בפומביות. הוא היה ערוץ תקשורת עם אושי ומנוע יחצנות. הוא שימש אותי אינספור פעמים כאמצעי פורקן.

בתקופה האחרונה כאבתי כל כך הרבה פיזית ונפשית שפשוט לא הייתי מסוגלת לבטא את זה בחופשיות בכתב מול כולם. 

לפני שבועיים הוא כמעט נפרד ממני העוגיה שלי. חליתי ופרחתי ליטרלי. ואיך ששניה חזית אחת הסתדרה חלקית, איך שהכנסתי את המפתח בדלת הבית - בום! חזית שניה נפתחה ואז שלישית. וקרסתי.

היום חזרתי הביתה לאחר סופ"ש ראשון.

טורגרתי/טירגטתי ואותגרתי/אתגרתי  אינספוף פעמים.

בטוחה שגם לאושי היה מאד קשה.

וכרגיל אין דקה לנשום... מכל עבר עניינים.

אני מבקשת לנשום. היה לי סופש מופלא ואני חוזרת הביתה בשמחה וגעגוע. רוצה לחבק אותו חזק, להתענג ממנו ולשלוח אותו בחיוך לדרכו לשלושה ימים מופלאים שלו איתה.

בחרתי לי דרך חיים מאד מורכבת.

לא כולם מאושרים מזה. לא כולם אוהבים את אושה החדשה. לא כולם מתחברים וזה בסדר. אני בטוחה שאני פוגעת שוב ושוב בא.נשים. שאני עושה המון טעויות בדרך אבל הן הטעויות שלי ואני אשלם את המחיר.

אני רוצה להתענג עוד קצת על הכייף שהיה לי

מחכה גם לכייף נוסף בסופש - 19 שנות נישואים !

לא רוצה סטירה מצלצלת

רוצה חיבוק חם. בכל החזיתות.

זולגות הדמעות מעצמן

הרגלים קופצות

קוצר נשימה

הידיים רועדות

הכי קרוב שלי להתקף חרדה.

הכדורים כולם באויר

ואני משתדלת לא לקרוס.

לתת עבודה, מענה לבוס, שבוע יומולדת לילדה, ענייני בית ילדים משפחה מורחבת בישולים קניות סידורים כביסות ארגונים למלא מדיח לפרק מדיח להכין עוגה ועוד אחת ועוד אחת

בילויים, חברים, לתת כתף לחברה במצוקה, לקבל כתף למצוקות שלי, לתקשר, לכתוב, להאזין, צוקי החליט לחסום אותי, אחותי לא מבסוטית שאני לא מגיעה, סידרה חדשה בנטפליקס

והכל הכל אני עושה עם לב כואב. עם לב אוהב.

אני רוצה לשמוח, לנשום ולהיות רגועה בכל החזיתות.

עם זה ועם זה ואיתן.

אני רוצה להט איתו ואיתו.

הולכת ללא הפסקה על תבניות של ביצים

ושוברת כל כך הרבה בדרך.

והנה טילים משבשי תוכניות. אני באתי משובשת מהבית.

"תירגעי"

מנסה. הולכת לשנוצ. רוצה לקום לעולם טוב יותר.

לקום לאהבה ורוגע ושקט בכל החזיתות.

 הולכת לחבק את עצמי ולתת לדמעות לזלוג להן.

זאת לא פעם ראשונה שאני כותבת את זה פה.

הפסקתי לפני שנה + לצפות באובססיביות בטלויזיה. משהו שכל כך חלק מהdna שלי. פשוט לא מצליחה להתנתק מהחיים המעניינים שלי ולחיות לרגע חיים אחרים. אבל מידי פעם אני עושה זאת עם פנינה או 2. שלשום גירשתי את בני הבית מהסלון והכרזתי על הנטפליקס כשלי. 2 פרקים ראשונים של המלכה שארלוט. זה ממתק אמיתי מבית שונדה ריימס. סדרת הבת של ברידג'רטון.

כל פעם זה קורה לי. כשדמות על המסך חווה דחיה אני נשאבת פנימה והדמעות זולגות מעצמן. זה מציף אצלי תחושות קשות. בלבלות שמסתובבות לי במח והלכתי לישון לא בטוב.

אני בכלל לא ישנה טוב לאחרונה. מתח נפשי או סיבות פיזיות? אולי גם וגם ואז קמתי עיפה ליום עמוס במטלות וברגשות. 

כשמראש אני בדאון ואז מפתיעים אותי , התגובה לא יוצאת כל כך חכמה. לקח לי זמן להתקרר. טוב שהיתה שם גם עצה חכמה. תמיד דרמות קורות בזמן לא טוב. שאני צריכה ללבוש מסכה לטובת המשפחה ולהמשיך לתפקד ברגיל.

דוסקס הענין אך הנזק כבר נעשה. Strike 3?

ומפגש חברים בדסמי פולי בערב ואני מוקפת חברים.

יש עם מי לחלוק את הקשיים בכל החזיתות ולקבל תמיכה, הבנה וגם בראש. הגבר האחד מצדיק את הגבר השני. אישה אחת מבינה אותו ואחרת אותי אבל כולם תמימי דעים - לקבל, לשחרר, לנשום.

והיום אני שוב לא נושמת. מטלות על גבי מטלות אך הבטן עדין מתכווצת. איך אפשר להסדיר עניינים מרחוק? איך מתפייסים ללא פיזיות? ללא חיבוק? נשיקה? מבט אוהב בעיניים?

הריחוק נשמע בקולו או אולי אני שומעת קולות.

קולות חרדת הנטישה שלי.

ותיכף יירו עלינו טילים. 600 שקל ירדו לטמיון יחד עם פנטזית הריקוד איתו לצלילי נעוריי. הלוואי ויעבירו אותם מראשלצ לרעננה. הלוואי וניפגש גם אם הכל יבוטל. אני זקוקה להרגיש שוב בטוחה ואהובה. להעניק שוב בטחון ואהבה.

איך מוניקה הסבירה לצ'נדלר? אי הסכמה אינה עילה לפרידה. פשוט מתקשרים וממשיכים הלאה.

רוצה להמשיך הלאה. פרק 3 עוד לפניי.

הן עפות עלי, מכרות הפייסבוק שלי

עזבו את הגברים. הם לא מעניינים כרגע.

הן מעניינות אותי

שאני מגיעה למקום והן זוכרות את שמי, הן פונות אלי תוך כדי ואחרי האירוע, מחמיאות, מתקשרות

תיקון ענק לגיל 16-17 שהייתי אוויר.

רוצות בחברתי. מכירות בי.

וזה נעים ומחמם את הלב

ולא לכולם זה עושה טוב או מזיז באיזושהי דרך.

אבל אני זו אני ולי זה חשוב התיקון הזה ובכלל.

לא כולם מתחברים לאושה החדשה.

יש אפילו מי שסולד מזה אבל אני אוהבת אותה והיא חשובה לי ואם אאלץ לשים אותה בצד לפעמים למען שלום בית אעשה זאת אבל לא רוצה להחביא אותה לתמיד.

אשחרר אותה לחופשי בזמנים ובמקומות המתאימים.

זה לא הפתרון האולטימטיבי אבל אני לא רוצה להכאיב לאיש. מתרגלת את זה כדי שזה פחות יכאב לעצמי.

מתרגלת כיבוי אנרגיה.

למרות מה שהייתי הכי רוצה בעולם זו אנרגיה מתפרצת בכל מקום. תשוקה, חיזור, אקשן, צומי, חברים, מסיבות, בילויים, אינטימיות זוגית, בדסמ, סקס, פומביות, אורגיות, צירופים, ערבובים ושהבעל שלי יאהב אותי ויעוף עלי ויחד איתי.

עובדת קשה שלפחות יאהב אותי. את אושה החדשה ישנה.

מה שאני עוברת בימים האחרונים...

בחודש האחרון...

בשנה האחרונה...

המון לא כתוב כאן. לא מפורסם כאן או שם

ואפילו לא הכל מדוברר עם הבסטיות. לא מסוגלת בתוך סערת הרגשות לבטא הכל. בוררת מה ועם מי ואם בכלל

אבל עכשיו קצת נושמת.

לא בא לי לחפור בפצעים. בא לי לתת להם להתרפא.

כולנו עושים פה עבודה עצמית עצומה

כל אחד והבור שלו

ואני מלכת הבורות. נופלת שוב ושוב ומרימה את עצמי מתוכן בציפורניים.

חיבת להזכיר לעצמי מי אני ומה אני וכמה אני שווה.

חיבת להצמיח לעצמי ביצים ולהפסיק לפחד כל הזמן.

לרעוד מפחד שינטשו אותי.

מעולם לא חוויתי פרידה והפחד מהלא נודע משתק.

אני זקוקה לבטחון וערבונות אבל אין. איו מי שיבטיח לי שהוא איתי לנצח. יש רק מי שאומר שהוא אוהב והוא איתי עכשיו ומתמודד עם הקשיים שלו.

מי? שניהם.

תמונת מראה 

אני והוא זה כמו הוא ואני , רק הפוך.

בקשר אחד אני המטרגרת, הדוחפת קדימה, המקשה, המאיצה מול בן זוג שמקנא, חושש, מאט, מגביל

בקשר שני אני המטורגרת , הקנאית, החוששת אבל מנסה, באמת שמנסה לא להגביל.

מי אני שאגביל? אבל לומדת לבטא את הקושי

לתקשר אותו החוצה כבר מקל, גם אם אין פתרון.

יש הכרה והבנה והכלה וזה מה שחיבת להתאמן בו -

לקבל ולהכיל את הקושי של הצד השני. לא ישר להתנפל ולהזדעק ולתרץ.

קשה לך? אני פה איתך, אהבה שלי. 

זה מה שרוצה לשמוע וזה מה שמתרגלת להשמיע.

קשר משפיע על קשר. שניהם משפיעים עלי.

לפעמים מרגישה שאני כבויה. שנעלתי את החשקים והרצונות שלי בתיבה. שלא מעיזה לבטא אותם כדי לא להבהיל ולהלחיץ 

זה בסדר לשים בהמתנה את מה שלא מתאים כרגע. להשהות

אבל בתנאי שלא מבטלת את עצמי.

ולא הכל רע וקשה. יש גם טוב ואני מוצאת את עצמי מאושרת בתוך הטוב הזה :

לצאת לדייט באוירה חדשה וקלילה, לשתות ולהתבסם

להזדיין כמו שני נואפים בחדר תל אביבי ולא במיטת הנישואים

להתלבש בצבע שלי ולהגיע למקום ולשמוע ישר "הנה הזוג המלכותי"

להיות תחתיו ולהיחדר. להרגיש ימים אחר כך את הנשיכה שלו.

לראות איך הוא מביט בי בעיניים מאוהבות ולהרגיש ברת מזל ומושווצת

לשתות ולעשן ולצחוק ולהצחיק ולפלרטט ולהרגיש מחוזרת

להתחבר מחדש ולהתמוגג בחיים שבנינו לעצמנו ביחד.

יש הרבה טוב

ובזכותו מצליחה להכיל את הרע

אבל עכשיו טוב

ומזמנת לי עוד טוב

התפרקתי אתמול בלילה. לא משנה מה הוביל לזה. לא משנה שהיה יום חיובי, בלילה הערתי אותו ויבבתי בבכי

והוא מחבק חזק ונותן לי לפרוק ולהשתחרר

אבל הנחמה אינה מלאה.

הוא לא מבטיח שתמיד יהיה כאן

הוא לא מבטיח שתמיד יאהב אותי

הוא לא מבטיח שהוא ואני זה לנצח

הוא אפילו לא אומר שהכל טוב ונפלא ואל תדאגי ואני אוהב אותך עד הירח ובחזרה. רק שיהיה טוב. שיש התקדמות. שזה לוקח זמן.

תמיד חשבתי שאני טובה בלדחות סיפוקים.

החיים לצידו לימדו אותי סבלנות. לימד אותי שדחיפות והיסטריה ולחץ גורמים לפעולה הפוכה. לאנטי

ואני באתי עם זה מהבית אבל חונכתי מחדש

ואני מנסה לנשום ולעשות שינוי.

להירגע, לא ללחוץ על נקודות חלשות

להתמקד בעיקר, במה שהכי חשוב לי

ושוב ושוב ושוב נכשלת.

הוא אומר שרואה את המאמץ שלי. 

הוא גם עושה מאמץ להתקרב אבל אנחנו עדין לא שם.

"אני רוצה להיות אושה שלך. אושה של אוש"

רוצה לראות את האהבה בעיניים שלו. להרגיש את המגע שלו כמו פעם. רוצה את התשוקה, התאווה, הצייד, הרוך

ולא הרתעות.

טיבעיות ולא זהירות

התלהבות ולא מחויבות

אבל אנחנו לא שם.

אני לא יודעת אם נהיה שם שוב וזה כל כך מפחיד אותי.

זה כל כך כואב.