התפרקתי אתמול בלילה. לא משנה מה הוביל לזה. לא משנה שהיה יום חיובי, בלילה הערתי אותו ויבבתי בבכי
והוא מחבק חזק ונותן לי לפרוק ולהשתחרר
אבל הנחמה אינה מלאה.
הוא לא מבטיח שתמיד יהיה כאן
הוא לא מבטיח שתמיד יאהב אותי
הוא לא מבטיח שהוא ואני זה לנצח
הוא אפילו לא אומר שהכל טוב ונפלא ואל תדאגי ואני אוהב אותך עד הירח ובחזרה. רק שיהיה טוב. שיש התקדמות. שזה לוקח זמן.
תמיד חשבתי שאני טובה בלדחות סיפוקים.
החיים לצידו לימדו אותי סבלנות. לימד אותי שדחיפות והיסטריה ולחץ גורמים לפעולה הפוכה. לאנטי
ואני באתי עם זה מהבית אבל חונכתי מחדש
ואני מנסה לנשום ולעשות שינוי.
להירגע, לא ללחוץ על נקודות חלשות
להתמקד בעיקר, במה שהכי חשוב לי
ושוב ושוב ושוב נכשלת.
הוא אומר שרואה את המאמץ שלי.
הוא גם עושה מאמץ להתקרב אבל אנחנו עדין לא שם.
"אני רוצה להיות אושה שלך. אושה של אוש"
רוצה לראות את האהבה בעיניים שלו. להרגיש את המגע שלו כמו פעם. רוצה את התשוקה, התאווה, הצייד, הרוך
ולא הרתעות.
טיבעיות ולא זהירות
התלהבות ולא מחויבות
אבל אנחנו לא שם.
אני לא יודעת אם נהיה שם שוב וזה כל כך מפחיד אותי.
זה כל כך כואב.
