שוכבת במיטה כבר היום השלישי. כל הגוף כואב אבל החום נרגע לעת עתה.
מרגישה הכי לבד בעולם והראש לא מפסיק לעבוד.
כל הדברים הרעים צפים להם.
הבור הריק שלי מתבהר. כמה שפרויד בולשיט בעיני הפעם אולי קצת פחות. האם הכל באמת התחיל מזה שמעולם אמא שלי לא חשבה שאני יפה?
מה היה גורם לי לעזוב? גבר? חבר? חברה? אינטראקציה מינית? מה מפעיל אותי?
בגידה? לא. זה יכאב אבל זה לא יגרום לי לעזוב.
קשיים? שיש אהבה אני עובדת חזק עליהם.
דחיה? בהחלט. אם לא נמשכים אלי. אם לא רוצים בי זו הפגיעה הקשה ביותר עבורי. זה מה שגורם לדמעות שלי לרדת בהזדהות מול סרט. זה מה שגורם לדמעות שלי לרדת עכשיו.
אבל מה זה בכלל רלוונטי עכשיו?
יש לי בעיות קשות יותר. לא חושבת שזה מה שיגרום להם לא לרצות להיות איתי - המשיכה.
אולי זה לרדד את השיח ולהוריד ממני אחריות?
מה שיגרום לו להירתע ממני, לדחות אותי זה המעשים שלי. אם אמשיך לפגוע בו.
ומה יגרום גם לשני? התיקים? נסיבות החיים? הקושי? שעמום? אני מנסה להעיף את המחשבות האלו מהראש. מבחינתי הקשר בחיתוליו. למה לחשוב על סוף שאיני רוצה בו בכלל. כולנו חסרי בטחון וקשר מרחוק קשה אף יותר.
אני צריכה חיבוק עכשיו. אחד אמיתי. להרגיש עטופה
אבל אני לבד ומדבקת. (כמה זמן אחרי חום כבר לא מדבקים?)
יש מצב שאני סתם ברחמים עצמיים. שהלבד הזה במיטה בחוסר מעש מעביר אותי מדעתי
תוך כדי שאני מקלידה אוש יוצר קשר.
"למה את מרגישה לבד? יש לך אותי ואותו (ואת החברות שלך)"
ההרגשה הזו שיש לי 2 מאד מחזקת אותי.
אבל היא מאד מפחידה. יש לי גם הרבה מה לאבד.
