אושה לנד

שוכבת במיטה כבר היום השלישי. כל הגוף כואב אבל החום נרגע לעת עתה.

מרגישה הכי לבד בעולם והראש לא מפסיק לעבוד.

כל הדברים הרעים צפים להם.

הבור הריק שלי מתבהר. כמה שפרויד בולשיט בעיני הפעם אולי קצת פחות. האם הכל באמת התחיל מזה שמעולם אמא שלי לא חשבה שאני יפה?

מה היה גורם לי לעזוב? גבר? חבר? חברה? אינטראקציה מינית? מה מפעיל אותי?

בגידה? לא. זה יכאב אבל זה לא יגרום לי לעזוב.

קשיים? שיש אהבה אני עובדת חזק עליהם.

דחיה? בהחלט. אם לא נמשכים אלי. אם לא רוצים בי זו הפגיעה הקשה ביותר עבורי. זה מה שגורם לדמעות שלי לרדת בהזדהות מול סרט. זה מה שגורם לדמעות שלי לרדת עכשיו.

אבל מה זה בכלל רלוונטי עכשיו?

יש לי בעיות קשות יותר. לא חושבת שזה מה שיגרום להם לא לרצות להיות איתי - המשיכה.

אולי זה לרדד את השיח ולהוריד ממני אחריות?

מה שיגרום לו להירתע ממני, לדחות אותי זה המעשים שלי. אם אמשיך לפגוע בו. 

ומה יגרום גם לשני? התיקים? נסיבות החיים? הקושי? שעמום? אני מנסה להעיף את המחשבות האלו מהראש. מבחינתי הקשר בחיתוליו. למה לחשוב על סוף שאיני רוצה בו בכלל. כולנו חסרי בטחון וקשר מרחוק קשה אף יותר.

אני צריכה חיבוק עכשיו. אחד אמיתי. להרגיש עטופה

אבל אני לבד ומדבקת. (כמה זמן אחרי חום כבר לא מדבקים?)

יש מצב שאני סתם ברחמים עצמיים. שהלבד הזה במיטה בחוסר מעש מעביר אותי מדעתי

תוך כדי שאני מקלידה אוש יוצר קשר.

"למה את מרגישה לבד? יש לך אותי ואותו (ואת החברות שלך)"

ההרגשה הזו שיש לי 2 מאד מחזקת אותי.

אבל היא מאד מפחידה. יש לי גם הרבה מה לאבד.

עכשיו טוב?

עכשיו יותר טוב

אני כוס מים רותחים שנרתעים ממנה

אז אני עושה מאמצים להתקרר.

השבוע מלא ברגעים טובים ובטובים פחות.

קיבלתי תזכורות פיזיות לגילי המופלג

ואני מרגישה עצמי תופחת מיום ליום.

אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור

אני גם לא רוצה בכך.

צריכה להיות אקטיבית וחכמה.

ליזום, לשמור על השקט, לזוז, לסתום את הפה

לשמור על המפלצת הירוקה רגועה בכל החזיתות

קינאה היא תוצאה של חוסר? לפעמים היא פשוט ענין של אופי

לא אשנה איש. יכולה רק לעשות עבודה עצמית.

להשתיק את השדים בפנים. לשקול את כל המשתנים ונקודות המבט. לנשום. לקוות לטוב.

שהבית רועד הלב שלי מתרסק

שהלב שלי רועד אני צריכה לשמור על עצמי חזק שלא אתרסק

מחכה ליום שאקבל שני חיוכים מכל הלב

כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.

שהיינו עמוק באדמה לפני שבועיים - הוא כתב ואני שתקתי.

שהכנסתי אותנו שוב לבור בחמישי בערב - המשכתי לשתוק.

אני שותקת עלי בלוג

אבל איתו אני מדברת.

מדברת כמה שאני אוהבת

וכמה שגירושין אינה אופציה.

נקודה.

הערב שלי בכלל התחיל בורוד לוהט בחגיגת יום ההולדת ללורד הבסטי שלנו. יין משובח, אוכל משובח וחברה הכי משובחת. כמיטב המסורת עשיתי קצת פאדיחות לאוש:

השוויץ בצמיד העור החדש שלו.הלורד וחבריו טענו שזה צמיד גיי. הייתי חיבת לענות להם : "זה שהוא נותן לגברים למצוץ לו לא עושה אותו גיי".

חזרנו הביתה מבושמים ושמחים ועלינו על אאוטפיט הורס מס' 2. מי שמכיר אותי כבר זכה לראותו בכל מקום אפשרי. שאני מתכננת מה ללבוש תמיד נראה לי שאני עירומה מידי ואז מגיעה למסיבה ומרגישה אובר דרסט. הפעם, בסוף הערב כבר נפטרתי לגמרי מהחזיה וכשהסתכלתי על עצמי במראה בשירותים של הסינטיקס התחשק לי לקחת אותם לסיבוב דאווין אחרון. נראה לי פעם הבאה אני באה ככה מלכתחילה. הפיטמות שלי יאלצו להתגבר על החתכים מהרשת.

הגענו ב1 בערך. המקום מפוצץץץץץץ. אני מובלת ברצועה וקולר. עשינו הכי בשכל והלכנו דוכ לחדר המשחקים. לא היה עדין תור (לאחר מכן ובמהלך כל הערב היה) ומצאנו לנו צלב במרכז החדר. התכנון היה לחנוך את השוט החדש מדום דומיניק אבל הוא אכזרי לי מידי להתחלה. צריכה להיות מחוממת היטב לפניו. אז הוא חימם אותי, בשלל אינסטרומנטים ויש לי סימנים! מה שסופר נדיר אצלי. האצבעות שלו בתוכי והשפרצתי על כל גרביון הרשת. פעם שניה השבוע שמצליח לנו!

בזוית העין אני רואה אותם, זוג חברים והיא באה מולי, מלטפת, מרגיעה, מחייכת אלי כשאני סופגת. הוא הופך אותי עם הפנים אליו, חושף את שדיי והוא והיא מטפלים בהם היטב. נשיקות לוהטות בין שלושתינו. איזו התחלה מדהימה של ערב!

ואז, כי חייב לקרות משהו מעצבן! בשעה שהוא מתיר את הקשרים ומסדר את הציוד, שאני עדין בריחוף ובקושי סיימנו, פונה אלי בעלה של אקס חברה שלי. הוא לחוץ שנפנה להם את המקום. איזו חוצפה! תן לגמור סשן כמו שצריך! ולא מפריעים לסאבית דקה אחרי!

יצאנו ארבעתנו מהחדר לים של אנשים. כל חצי מטר מזהה חברים. חיבוקים ונשיקות. כל העולם ואשתו היו שם, מלבד המאהבת (למרות שגם זה קרה  : זוג חברים, כל אחד עם בן ובת הזוג הנוספים. הם מתנשקים ובני הזוג מחבקים. מודה שקינאתי. הלוואי ויכולנו גם להיות במקום הזה).

אנשים מהבדס"מ, מהסווינג, מהפולי. מכל הקהילות ואני מסתחבקת עם כולם. גם אלו שפוגשת לראשונה, גם אלו שלא מזהה ותמיד מופתעת שמזהים אותי. למה אני מופתעת בעצם? אני בפרופיל גבוה. מחמיאות לי הבנות. מחמיאים לי המבטים של הגברים. מרגישה טוב עם עצמי - אני סקסית אש ונמצאת עם האיש הסקסי שלי.

אנחנו רוקדים ומתנשקים ומתגפפים חופשי ברחבה. מידי פעם מאתרת עוד חבר ומצתרפתים. משתדלת לעשות את זה קצר כדי לא לטרגר. לא נראה שטירגר. לפחות לא אותו... (העוגיה שנשאר בבית שומע על כך ופעם ראשונה מודה שמקנא לי. זה ביצ'י מצידי להודות שמבסוטה מזה?).

אנחנו מוקפים חברים והלוואי והיינו מצליחים למנף את זה. להתערבב. אבל קשה בקופסת הסרדינים הזאת. וכשאנחנו עומדים בתור להיכנס לחדר הסקס (איזו הזיה זה לעמוד בתור לסקס ועוד עם הבעל 😄) קצת מבאס שאין חברים באופק.

הצלחנו להיכנס וחיפשנו מזרון. איתרתי את המשוטט ודחקנו אותו הצידה קצת חחח. הפה שלי על אוש והוא שואל אם אני רוצה לטעום גם את המשוטט. בטח שרוצה!

עליתי עליו (על אוש. המשוטט וזו שאיתו עשו ויברח) והוא גמר. שניה אחת של התאוששות והוא שוב בתוכי וגומר שוב. אוש הסטאד מאפן! עושה אותי בדוגי, ביקשתי להיות עם הפנים החוצה כדי להביט במתרחש חחח

ואז האצבעות שלו בתוכי וזה מרגיש כל כך טוב!

יאללה מתלבשים אבל אבוי! הלך לי לאיבוד עגיל אהוב! ושנמצא , נמצא שבור. חיבת להחזיר את הטראנד מימי "משחק החיים" של עגיל אחד.

פיפי והביתה (ובאמצע כפי שכבר הזכרתי סיבוב דאווין לציצי החשוף). כבר אחרי 4. פיצה מסורתית באבולעפיה ולישון. איזה כייף שלא מסריחים מסיגריה.

עלה לי החשק למסיבות נוספות, בדסמיות ו/או מיניות קטנות יותר. בא לי התערבבויות. כרגע על הפרק מסיבות פורים. אולי בהמשך.

שמחה כל כך על הזמן הזוגי הזה. על התשוקה הלוהטת בינינו. זכיתי.

"למה דווקא אני?"

"כי את ישבת לו על הוריד"

ששואלים שאלות לפעמים לא מקבלים את התשובות שרצינו.

אני טוענת שזה כי אני החבילה במלואה.

אני חושבת שהוא יסכים על זה, החבילה במלואה כולל האותיות הקטנות, הדיסקליימרים וזכויות היוצרים.

ארכיון של תיקים ומה שהפריע לו בהתחלה ("אני רציתי אותך אבל לא רציתי קשר") מרים שוב את ראשו?

לא בקטע דרמטי עכשיו. אפס דרמות. הוא ניצב מול ההרפתקאה של החיים שלו ואני רוצה להיות שם ברקע  לעודד, לעזור, לתרום, להרים. אין לי דרישות או ציפיות או אפילו כאב לב. באמת שאני הכי בטוב.

מבינה שקשה לו. זה לא פשוט הפולי הזה אבל כולנו עושים הכי טוב שאפשר ובאמת שעכשיו טוב.

אחת הסיבות (רק אחת, יש עוד אחרות) שאני בחיים לא אעצור אותו או אתמרמר על ההרפתקאות המיניות שלו זה בדיוק בגלל זה. אני לא יכולה לחוות איתו הרבה דברים אז מי אני שאמנע ממנו? ברור לי שיש שיטענו אחרת.

לא כולם יכולים להכיל הכל, לשחרר, לפרגן.

אנשים שונים, מערכות יחסים שונות.

אם זה עובד לכם אז מעולה.

לי כרגע זה עובד. מקווה שגם לו.

מה שבטוח זה שהספירה מתחילה ב29 לאוגוסט.

לא מתי נפגשנו לראשונה

לא מתי התנשקנו לראשונה

לא מתי שכבנו לראשונה

לא מתי שיצאנו לדייט ראשון (לא התבלבלתי בסדר)

לא מתי שהינו במסיבה והחזיק לי את היד כשדיבר עם המעריצות שלו

לא שכולם כבר היו בטוחים שאנחנו ביחד

לא בדייט השני והשלישי

לא שכולם טענו שאני רודפת אחריו במסיבה ונופלת על קקטוסים

לא שבא לבדו למסיבת יום ההולדת שלי

לא שעשינו סשן מחומש

רק מתי שהצהיר על אהבתו והודה רשמית ש"אנחנו ביחד".

הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות הזויה, מטורפת, לא מחוברת למציאות. פתטית.

רק שיש מילים ומעשים. הגדרה רשמית- רק מאז אני סופרת. זה נקרא לשבת לו על הוריד? זה נקרא מודעת עצמית, נחושה ושפויה. לפעמים אני גם שפויה.

איבדתי את עצמי לגמרי בבליל שמות המעריצות.

 המעריצים שלי? כרגע אפס במספרם.

המשאבים שלי מרוכזים באיכות ולא בכמות.

בשני הגברים שלי. 

לא כתבתי על הדרמה של השבוע האחרון (אוש דווקא כתב). אולי אכתוב גם? מפרספקטיבה של זמן? לא יודעת אם יש טעם. אני תמיד כותבת בשיא הרגש. אותנטית כמה שיותר

ועכשיו? עכשיו אני בעיקר מרגישה פריבלגית.

יש לי 2 אהבות. 2 גברים.

הלכתי בטוב וחזרתי בעוד יותר טוב.

אני ברת מזל. שניהם אוהבים אותי. חושקים בי. רוצים בי.

ואני אותם.

אז אכתוב על הטוב. על מסיבות.

חמישי בערב והעוגיה ביקש לדגום לראשונה את הדאנגן. לא הייתי שם שנים. בטח לא בליין של הציבור הרחב ובטח ובטח בליין לא של דיוה. כמה היא הופתעה לראות אותי ! ועוד עם גבר אחר חחח

נכנסנו פנימה וקיבלנו גל חום. מה שמבורך כשרוצים שאנשים יתפשטו. הוא היה מופתע מקוטן החלל.

המקום התחיל להתמלא בעצלתיים. זוגות בבגדים רגילים בעיקר, דבוקים זה לזה בחרדה. "את שמה לב שאף אחד לא מחייך?"  מנסה להיזכר בפעם הראשונה שלי. האם חייכתי? בטוח הייתי צמודה לאוש ובטוח שהייתי לבושה סתם בשחור.

ניסינו להנות עד כמה שאפשר. רקדנו לצלילי מוסיקה שפחות להיט בעינינו. קצת היבטתי בצעירות העירומות על העמוד אבל בדס"מ? אין. מצאנו איזה צלב אבל שכחנו את כל הציוד בחדר חחח והמבוך נפתח כך נאמר לנו רק ב2 וחצי. החלטנו לחתוך. הסיגריות לא באו בטוב אבל באנו בטוב אחד לשניה. גם התפוצ'יפס והוופלות שקנינו בפיצוציה ליד עשו לנו טוב. 

לקראת הצהריים וחזרתי הבית בטוב. געגוע אמיתי.

חיבוק אוהב ושינה ארוכה מאד. משהו עובר על הגוף שלי. מקווה שזה לא הריון. איימתי על שניהם שמלווים אותי ביחד לועדה.

בערב הוזמנו למסיבת יום ההולדת של הדובשנית. של המטא שלי. העוגיה נסע לוילה ואני מתה מקינאה?

רציתי לדפוק הופעה! מקווה שהצלחתי.

מסיבת שנות ה80 עם קהל שמבוגר ממני בעשור וחצי.

קל קור קיבל אותי: לא יודעת אם מזגן בפול ווליום או האקסית של העוגיה שפתאם שונאת אותי.

אבל לא כולם שונאים אותי. לא המטא שלי, לא בעלה ולא החברים שלה ובטח ובטח לא אוש. רקדנו כל הערב צמודים. הוא מזהה כל שיר ושיר מהתו הראשון. כייף לרקוד למוסיקה נורמלית. כייף לחזור הביתה לא מסריחים מסיגריה. מודה שהיה לי קצת משונה בהתחלה להתרגל להמון אנשים לבושים רגיל עם טלפונים ביד.

מודה שקצת משונה לי לפעמים לעשות את המעבר הזה מאחד לשני. חושבת שהבנתי את הקושי של אוש שבוע שעבר - לחזור מהבועה האסקפיסטית ישר למציאות.

גם אני עברתי את זה אז לפני חודש וחצי עם הר הזבל אבל הפעם חזרתי מבועה אסקפיסטית (שאינה בועה בכלל. זה אינו חוג. זו מערכת יחסים, אמנם שונה מהרגיל אבל אמיתית לגמרי) למציאות נפלאה וחיבוק אוהב.

אני לומדת פוליאמוריה. הלכתי ישר על הארד קור.

אפילו המטפלת שלנו אומרת שאנחנו מהמתקדמים. לפחות היא אופטימית מאד כי יש אהבה ותיקשורת והמון רצון. 

אז מה חסר לי בחיים?

לא הרבה. חוץ ממסיבת בדס"מ + סקס עם מוסיקת

90-2000.

ובדיקת הריון.

אם לא כתבתי כאן

סימן שבאמת קשה לי

לא כתבתי כי רציתי שקט.

שקט לעצמי, שקט עבורו, שקט בשבילינו

יש כל כך הרבה מה לכתוב

חתיכת פרק בחלק השני של הרומן שלי

אבל מוותרת בשביל שלוות נפש

שניים וחצי הקוראים שלי יאלצו להסתפק בזה

עכשיו טוב

טרם המשבר הגדול לפני חודש, זה שבעט בנו בתחת להתחיל טיפול, היו כמה דברים שהצטברו בדרך. גליצ'ים שהובילו לאותו לילה כואב וטיפוס על הר הזבל.

שוב ניתקלנו בגליצ'ים, רובם ככולם מעשיי ידיי כמובן (כמה לא מפתיע) ואני כל כך חוששת ששוב נידרדר (או נטפס) במעלה ההר.

את הפוסט האחרון שלי פירסמתי גם בפייסבוק. בקבוצת פולי שאני נוהגת לפרוק בה וגם קצת לייחצן את עצמי. הוא נכתב לאחר שיחה עם אוש. באמת תהיתי ועניתי לעצמי למה אני כזאת. למה אני צריכה "הכל בחוץ". שיתפתי אותו שאני עומדת לפרסם.

נהוג לפרסם מלל עם תמונה ותהיתי איזו מתאימה. היו לי 2 אפשרויות : 1. תמונה מחוברת של שתי תמונות. שלי איתו ושלי איתו. הסתכלתי על התמונה ולא הייתי בטוחה איך זה יתקבל. קודם כל העוגיה היה לא זמין בפסטיבל ולא נראה לי הוגן לפרסם תמונה כזו בפורום כזה ללא הסכמתו. דבר שני חשבתי שאוש יטורגר. אמנם בשיחה סיכמנו שאני יכולה לפרסם תמונות שלי עם העוגיה בקבוצות היעודיות אבל כזו תמונה בולטת בפוסט שלם ועוד של שניהם זה לצד זה? מה אני צריכה צרות. אבחר באופציה השניה! 

2. תמונה שלי. איזו? יש לי מלא, פוזאיסטיות, של לוקים. לא מתאים..המלל ייחצן אותי. לא הציצי הפעם. צריכה תמונה קז'ואלית ונזכרתי בתמונה מאמסטרדם - שלי אוכלת עוגיית אמסטרדם. כל מי שיודע, שכך הוא נקרא בפי יבין את הרפרנס ואזכה בפומביות לה אני מיחלת.

אבל נחשו מה ? התמונה טירגרה? טירגרה!

"זה פוסט לא עליו אז למה רפרנס עליו?"

כי זה פוסט על הצורך שלי בפומביות והפומביות שלי איתו מוגבלת. עברנו את הגליץ' הראשון.

שבת בבוקר יום יפה. יושבים בפארק ואוש שואל את האקס ירושלמית על מקומות שווים בירושלים לאכול בהם.

פתאם אני קולטת שליומולדת שלה שבוע הבא, של החברה שלו, הם נוסעים לירושלים, לא סתם לאיזה צימר במרכז. הם ישהו במלון ויטיילו במחנה יהודה - בדיוק מה שאנחנו מתכננים כבר שנים ולא מממשים. וזה לא פעם ראשונה. גם עם תל אביב היה סיפור דומה.

אני מפרגנת. באמת שאני מפרגנת ואני מבינה את הרצון ואת האפשרות לחוות דברים אחרים עם הבוי פרינד והגירל פרינד. זה עדין מכווץ את הבטן.

אתמול בערב היא פונה אלי, אקס חדת הקרן של העוגיה. מפנטזת שלישיה איתנו. אני לגמרי בענין. "השבוע יש מצב?" אני יודעת שפנויים לו שלישי ורביעי ואנחנו מתדיינות על ההתכנות. היא מעדיפה רביעי מטעמי מחזור ותכלס גם אני כי פחות אהיה בהיסטריה לפספס רכבת בחזור. עוד לא דנו עם העוגיה אבל שאוש מתקשר בדרך הביתה אני משתפת אותו שכנראה אסע לחיפה, לישון בשלישי או רביעי (תחת איפשור שלו להגמשת הכללים באופן חד פעמי).

"אני מעדיף בשלישי כי יש לי כדורסל"

אבל רגע... היא ביקשה רביעי... מה אני עושה עכשיו? למה בכלל אמרתי לו שלישי? אם הוא מבקש בערב שעסוק זה כי קשה לו? לא רוצה שיהיה קשה לו, מה אני צריכה קושי וצרות? לבטל? לדחות?

אני מתפתלת דקה שתיים שלוש והוא מתחיל להתעצבן

לא מבין למה פתאם אני אומרת שאם לא רביעי אני מבטלת, מה הסיפור הגדול?

מה הסיפור הגדול?

22 שנה של ביחד. שהכל בחוץ.

בלי סודות והסתרות

ופתאם הוא מבקש ממני לא לדעת דברים.

מאפשר אבל לא רוצה לדעת.

ואני נשברת ומספרת לו על השלישיה.

עוד יותר מתעצבן על ההסתרה.

איך תמיד הכל מתחרבש לי?!

הוא בסדר עם זה, יחסית. יעמוד בזה, יחסית.

לא רוצה שיכאב לו. אבל גם לא רוצה להיות מתוסכלת בעצמי. נמצא את נקודת האמצע.

אז לספר פעם הבאה? "אם אני שואל אז אל תשקרי"

שוב מתעוררת בלילה מיובשת. חלומות ללא הפסקה.

בעשרה ל6 מתעוררת שוב ולא מוצאת אותו במיטה אלא בסלון. "נחרת" (עוד לא הבראתי לגמרי).

כואב לי. דקה לפני שיוצא לעבודה אני מחבקת חזק ולא משחררת. "למה קשה לך? לי צריך להיות קשה על רביעי. לך צריך להיות קשה רק בשלישי הבא שאני יוצא"

קשה לי כל הזמן

חרא על הגליצ'ים הללו

למה אני כזאת? ככה!

אור הזרקורים קרא לי מגיל אפס אבל לא התממש.

אני לא פרח קיר. לא נחבאת אל הכלים. 

לא יודעת למה אבל חשוב לי שידעו מי אני

וכל פירסום הוא פירסום טוב. רק לא להיות אויר, כמו אז בגיל 16.

הניצנים לפטיש הפומביות שלי היו שם תמיד

כזאת אני. הכל בחוץ. אולי זה מאגואיזם? זה לא מהתנשאות.

אבל לדבר על עצמי, להראות את עצמי - אני מוכרחה.

שמשהו כל כך בוער בי אני לא מצליחה לשמור לעצמי.

אני חופרת לכולם במח

כך הייתי בריידזילה לפני 18 שנה

כך הייתי בייבי בדס"מית לפני 16 שנה

וככה אני בייביפולי השנה.

בא לי שכולם ידעו ("ויעשו לי לייק").

אבל עכשיו שזה לא מיינסטרים, שיש ילדים, שיש הורים, שיש מוסכמות חברתיות - זה יותר מורכב.

ואני לא לבד בענין הזה, אסור לי לשכוח.

אני לא יכולה להוציא אותו בכח מהארון יחד איתי.

לילדים אנחנו משקרים. הם שואלים שאלות ואני שונאת להונות אותם. מטפטפת קצת. מרגישה שיום אחד ננהל שיחה. זה לא משפיע על חיי היומיום שלהם אז זה לא דחוף, רק מתסכלים אותי השקר וההסתרה. שהוא לא עולה למעלה, ששואלים אותי "אמא לאן את הולכת?" ואני לא יכולה להיות כנה.

וההורים? שאלתי היום את אוש - נגיד הילדים ידעו. מה עם ההורים? הוא לא מעונין בכך. "הם לא יבינו, זה דור אחר, למה להכאיב להם?"

זה לא ממקום של לעשות דווקא. להוציא לכולם את העיניים ולטרגר. פשוט לא אוהבת לחיות בארונות. לא אוהבת שלא יכולה לדבר על אספקט חשוב בחיים שלי והכי שונאת לשקר.

"תפסיקי לעלות תמונות של הילדים לפייסבוק" ביקרו אותי תמיד המשפוחה. אלו הילדים שלי! החברים שלי שרואים! מי שואל אתכם בכלל? תנו לחיות את חיי ואם אני רוצה לחיות אותם בחוץ אז זה מה שיהיה.

אני עושה מה שאני רוצה. האינסטגרם שלי מלא בתמונות שלי בבגדי פטיש. אין לי במה להתבייש ומה להסתיר.

ותמונות שלי איתו? על הוול האישי? זה לא...

"את יכולה בקבוצות" כך אוש אומר לי.

מכבדת את רצונו כי זה משפיע גם עליו

אבל למה יש בי את הצורך לפרסם את זה לכל העולם?

כי אני מתרגשת. כי זה חשוב לי. כי בא לי להשוויץ

במי שאני, במי שאיתי

בחיים שבחרתי ועיצבתי לעצמי

באהבות שלי

כי כזו אני. זהו אופיי

אז משוויצה בבגדים, בילדים, בזוגיות עם אוש, בטיולים ובבילויים. 

בבדס"מ, בפולי וספציפית בעוגיה - מוצאת אפיקים אחרים.

פחות מטרגרים. 

לאוורר משהו החוצה, לצאת מהארון זה כמו החותמת האחרונה. אישרור חברתי. זה עושה את זה ליותר אמיתי. טיפשי? ילדותי? אולי. משקף חוסר בטחון? ייתכן מאד. 

מעולם לא טענתי שאני שופעת בטחון ושפויה. קצת מוטרפת. הרבה מטורללת. אבל העיקר לא משעממת.

אני אישה מאד קנאית

אבל בעיקר ב, וקצת פחות ל

סובלת מפומו תמידי

ובטח ובטח ששוכבת חולה במיטה ומרחמת על עצמי

אני מקנאה במי שיודעת לצלם סרטונים

אני מקנאה במי שיודעת לתפור ולעצב בגדים

אני מקנאה במי שרזה ובאור הזרקורים

אני מקנאה בזו עם הציצים העומדים

אני מקנאה במי שחי את החיים

במי שהולך לאורגיות ופסטיבלים

אני מקנאה במי שחשבון הבנק שלו מאפשר ללכת למסעדות שוות, מסיבות שוות, חו"ל שווה, ושופינג שווה

אני מקנאה במי שחופשי

אני מקנאה במי שקל לו

אני מקנאה במי שיוזם

אני מקנאה במי שאופטימי

אני מקנאה בזו שהוא מתרגש לראות אותה בסופ"ש ובזו שהוא איתה

ואז אני רגע נושמת

ומקנאה בעצמי

אני זו עם הזמן הפנוי והאפס לחץ בחיים

אני רק קצת חולה , בניגוד לאחרות ❤

אני עם ההמון חברות

אני עם יכולת הכתיבה

אני עם שלושה ילדים מדהימים

אני שגרה במגדל בשכונה של טחונים

אני עם הארון המלא בגדים

אני עם הזכרונות מטיולים מהממים

אני עם שני אהובים

אני עם בעל שאוהבת מאד מאד מאד מאד מאד מאד

בעל שחושב עלי ודואג לי ועוטף אותי וקונה לי ואוהב אותי.

ההרפתקאות יאלצו להמתין לזמנים נוחים יותר

נכנסת לתקופה די מאתגרת

אצטרך את האיוורור הזה, את הוונטלציה

את האנרגיות הגבוהות והממלאות כדי שיתנו לי כוחות להתמודד.

אבקש זאת. מזה ומזה.

יתנו מה שיוכלו

ומה שירצו.