אושה לנד

טרם המשבר הגדול לפני חודש, זה שבעט בנו בתחת להתחיל טיפול, היו כמה דברים שהצטברו בדרך. גליצ'ים שהובילו לאותו לילה כואב וטיפוס על הר הזבל.

שוב ניתקלנו בגליצ'ים, רובם ככולם מעשיי ידיי כמובן (כמה לא מפתיע) ואני כל כך חוששת ששוב נידרדר (או נטפס) במעלה ההר.

את הפוסט האחרון שלי פירסמתי גם בפייסבוק. בקבוצת פולי שאני נוהגת לפרוק בה וגם קצת לייחצן את עצמי. הוא נכתב לאחר שיחה עם אוש. באמת תהיתי ועניתי לעצמי למה אני כזאת. למה אני צריכה "הכל בחוץ". שיתפתי אותו שאני עומדת לפרסם.

נהוג לפרסם מלל עם תמונה ותהיתי איזו מתאימה. היו לי 2 אפשרויות : 1. תמונה מחוברת של שתי תמונות. שלי איתו ושלי איתו. הסתכלתי על התמונה ולא הייתי בטוחה איך זה יתקבל. קודם כל העוגיה היה לא זמין בפסטיבל ולא נראה לי הוגן לפרסם תמונה כזו בפורום כזה ללא הסכמתו. דבר שני חשבתי שאוש יטורגר. אמנם בשיחה סיכמנו שאני יכולה לפרסם תמונות שלי עם העוגיה בקבוצות היעודיות אבל כזו תמונה בולטת בפוסט שלם ועוד של שניהם זה לצד זה? מה אני צריכה צרות. אבחר באופציה השניה! 

2. תמונה שלי. איזו? יש לי מלא, פוזאיסטיות, של לוקים. לא מתאים..המלל ייחצן אותי. לא הציצי הפעם. צריכה תמונה קז'ואלית ונזכרתי בתמונה מאמסטרדם - שלי אוכלת עוגיית אמסטרדם. כל מי שיודע, שכך הוא נקרא בפי יבין את הרפרנס ואזכה בפומביות לה אני מיחלת.

אבל נחשו מה ? התמונה טירגרה? טירגרה!

"זה פוסט לא עליו אז למה רפרנס עליו?"

כי זה פוסט על הצורך שלי בפומביות והפומביות שלי איתו מוגבלת. עברנו את הגליץ' הראשון.

שבת בבוקר יום יפה. יושבים בפארק ואוש שואל את האקס ירושלמית על מקומות שווים בירושלים לאכול בהם.

פתאם אני קולטת שליומולדת שלה שבוע הבא, של החברה שלו, הם נוסעים לירושלים, לא סתם לאיזה צימר במרכז. הם ישהו במלון ויטיילו במחנה יהודה - בדיוק מה שאנחנו מתכננים כבר שנים ולא מממשים. וזה לא פעם ראשונה. גם עם תל אביב היה סיפור דומה.

אני מפרגנת. באמת שאני מפרגנת ואני מבינה את הרצון ואת האפשרות לחוות דברים אחרים עם הבוי פרינד והגירל פרינד. זה עדין מכווץ את הבטן.

אתמול בערב היא פונה אלי, אקס חדת הקרן של העוגיה. מפנטזת שלישיה איתנו. אני לגמרי בענין. "השבוע יש מצב?" אני יודעת שפנויים לו שלישי ורביעי ואנחנו מתדיינות על ההתכנות. היא מעדיפה רביעי מטעמי מחזור ותכלס גם אני כי פחות אהיה בהיסטריה לפספס רכבת בחזור. עוד לא דנו עם העוגיה אבל שאוש מתקשר בדרך הביתה אני משתפת אותו שכנראה אסע לחיפה, לישון בשלישי או רביעי (תחת איפשור שלו להגמשת הכללים באופן חד פעמי).

"אני מעדיף בשלישי כי יש לי כדורסל"

אבל רגע... היא ביקשה רביעי... מה אני עושה עכשיו? למה בכלל אמרתי לו שלישי? אם הוא מבקש בערב שעסוק זה כי קשה לו? לא רוצה שיהיה קשה לו, מה אני צריכה קושי וצרות? לבטל? לדחות?

אני מתפתלת דקה שתיים שלוש והוא מתחיל להתעצבן

לא מבין למה פתאם אני אומרת שאם לא רביעי אני מבטלת, מה הסיפור הגדול?

מה הסיפור הגדול?

22 שנה של ביחד. שהכל בחוץ.

בלי סודות והסתרות

ופתאם הוא מבקש ממני לא לדעת דברים.

מאפשר אבל לא רוצה לדעת.

ואני נשברת ומספרת לו על השלישיה.

עוד יותר מתעצבן על ההסתרה.

איך תמיד הכל מתחרבש לי?!

הוא בסדר עם זה, יחסית. יעמוד בזה, יחסית.

לא רוצה שיכאב לו. אבל גם לא רוצה להיות מתוסכלת בעצמי. נמצא את נקודת האמצע.

אז לספר פעם הבאה? "אם אני שואל אז אל תשקרי"

שוב מתעוררת בלילה מיובשת. חלומות ללא הפסקה.

בעשרה ל6 מתעוררת שוב ולא מוצאת אותו במיטה אלא בסלון. "נחרת" (עוד לא הבראתי לגמרי).

כואב לי. דקה לפני שיוצא לעבודה אני מחבקת חזק ולא משחררת. "למה קשה לך? לי צריך להיות קשה על רביעי. לך צריך להיות קשה רק בשלישי הבא שאני יוצא"

קשה לי כל הזמן

חרא על הגליצ'ים הללו