למה אני כותבת בבלוג רק כשרע לי מאד או טוב לי מאד? למה אני כבר לא פה בשיגרה?
אולי כי אני בקרוליינה הצפונית ב1777.
והיום שיגרה אבל לפני שבוע לא.
ורגעים טובים צריך לזכור ולנצור.
אז...
רביעי שעבר יצאנו לטייל עם חברים והילדים.
קטפנו דובדבנים ופטל. היה יום מקסים ושובר שיגרה.
לא הספקנו להנות מספיק מהביחד בעיקר כי שניים מהשלושה המציקנים מאחורה לא הפסיקו להציק. אז אחרי שנחתנו בבית עשינו ויברח רק שנינו למסעדה קרובה והתענגנו על בשר משובח ובירה מצוינת.
ככה בספונטניות. אפילו לא התאפרתי.
אני. יצאתי. בלי איפור.
ואפילו צילם אותי ושלח לחברים.
כנראה באמת הרגשתי טוב.
דיברנו. שיחה נעימה וקלילה שכזאת. קצת ריכולים, תובנות וכו'.
בבית הוא כמעט נרדם אבל שיכנעתי אותו (הוא לא באמת זקוק לשכנוע) לשכב איתי.
הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ.
עשינו אהבה לוהטת. הייתי כל כולי שקועה בו. והוא בי...
בבוקר לא הצלחתי להוריד את החיוך המטופש מהפנים.
טוב לי ככה. הפולניה שבי רוצה להרים את האצבע ולהגיד "אמרתי לך! "
אמרתי לך שסקס וסקס טוב ורצון ותשוקה מגיעים בטבעיות כשמבלים ביחד. שכייף ונעים ולא שיגרתי.
לפעמים אני צריכה את הגירוי החיצוני
לפעמים צריכה את האוירה הנכונה
לפעמים זקוקה לזמן איכות זוגי
לפעמים חייבת להרגיש טוב עם עצמי
ואף פעם לא בא לי סתם ככה בסוף היום, כשאני מסמורטטת במיטה לפתוח רגליים ויאללה סע.
להיות מאוהבת בבן הזוג הקבוע והותיק שלך זו פריבילגיה.
אני אישה לבנה ופריבילגית.
