אני לא יודעת למה אני כותבת עכשיו, כותבת מבעד לדמעות
לא יודעת גם למה הדמעות
אין כמו התקפת בכי טובה לצלילי שיר מרגש. שיר שהייתי צריכה לאמץ עוד מזמן.
שיר שהמילים שלו כאילו נכתבו במיוחד בשבילי, לתקופה הזו.
שיר מחזק, שיר שמודה ברע אבל לא נכנע לקטסטרופה.
חזרתי היום לעבודה, לאחר שבוע וחצי.
עבר עלי לילה מזעזע רצוף בחלומות שנותנים תחושה של חוסר מנוחה.
קמתי קצת מצוננת עם כאב גרון אבל בעיקר עם אי חשק עצום לחזור.
אבל חזרתי.
הבוס הבליח לשעה וחצי, החליף איתה בקושי משפט אחד
הפקאצה שיחקה אותה ברוגז, מלאה בטינה ואיבה כלפי.
שאר האנשים נחמדים כמו תמיד.
דווקא היו לי שיחות אבל כל היום התנהל מצידי עם הרגשת מועקה ענקית.
פניתי למישהו שאולי אולי אולי יכל לעזור לפני חודשיים. עכשיו מן הסתם מאוחר מידי וזה בעצם כבר לא משנה.
הידיד הפרפר בעבודה שלי מתחתן. הוא רדף אחריה הרבה זמן ובסוף היא נפלה ברישתו.
הוא כל כך מאושר. גבר שחלם על חתונה כבר הרבה זמן (ממש כמו כוסית מתלהבת בת 26)
היא מצידה (היא עובדת זמנית אצלנו) לא נראת יותר מידי על גג העולם.
מענין אם זו התפשרות מצידה.
כרגע הוא שפוט שלה ויש יסוד להאמין שיהיה כך עוד הרבה זמן אבל האם האינסטינקט הראשוני שלה (שהם לא מתאימים) נכון? רק הזמן יגיד.
הצעתי את עזרתי כבעלת דוקטורט לנושא. לא נראה שיש הענות.
לא צריך, כבר מזמן אני נושאת על גבי תחושה שלא סופרים אותי (שם).
סתם מרגישה נאחס כזה.
אבל הדמעות כבר יבשו להן.
לפני 17 שנים. 19 באוגוסט 2007 בשעה 14:50
