הגדול שלי כמו בעלי. כך כולם אומרים.
הוא חכם ומהמם ורגיש ובוגר. הוא ילד של כמה חברים קרובים. הוא לא פתוח ורעשני וסופר חברותי.הוא לא אוהב שינויים. מסתפק במה שיש לו. אוהב את ששלו.
ועכשיו מצא את עצמו לבד בקפסולה בחטיבה.
ראש המערכת אטום ואין שינויים ומעברים.
צריך ללמוד להסתגל. להיפתח. להתמודד. להתחבר.
אנחנו יושבים שלושתינו, הנער והוריו עם שלוש הדמויות החינוכיות בחצר בית הספר ומנסים למצוא פתרונות
והכל צף לי ומתחבר.
הגדול שלי הוא כמו בעלי. כך כולם אומרים
אבל הוא גם כמוני.
גם לי היה קשה.
גם לי קשה.
תודה לאלוהי הוירטואליה שהקלו על חיי.
בלעדיהם סבלתי כל כך וחשבתי על התאבדות.
הייתי מחכה שההפסקות תיגמרנה ויתחיל השיעור כדי שלא היה בודדה. כדי שלא ארגיש דחויה.
בציפורניים העלתי את עצמי למעלה ,בצבא.
והעידן הוירטואלי, בשבילי ב2006 כאן בכלוב העיף אותי לראש הרפת וחוויתי שוב את גיל ההתבגרות, הפעם בקטע טוב.
ועברו להם השנים בהם ניווטתי את עצמי היטב בסבך הפייסבוקאי ומצאתי חברות נפש, חבר'ה, מכרים, מעריצים וכל טוב.
מלבד דבר אחד.
פרטנרים.
במים העמוקים של המיניות האמונוגמית לא העזתי לטבול יותר מאת קצות האצבעות.
כאן אני עדין תקועה.
יודעת היום כיצד לרכוש חברים אך לא איך למצוא זיונים.