אחה"צ התקשרה אלי חברה אהובה שמזמן לא דיברנו.
התעדכנו במצב זו של זו. שמחתי לשמוע שהיא בטוב וגם היא שמעה אותי לגמרי בסבבה דרך הטלפון.
אני סבבה. באמת.
אמנם אני בחל"ת
אמנם המשקל לא זז
אמנם קמתי הבוקר עם עיניים מהגיהנום (כנראה תגובה אלרגית לקרם עיניים מקולקל)
אמנם הקורונה וסגר ועם הילדים 24/7 ואין באמת חיים, הלבידו התאבד בקפיצה מהקומה ה32, אני מתגעגעת למשפחה ולחברים ולשופינג אמיתי, כזה שמודדים בו ולוקחים בשקית הביתה ולא עוקבים דרך האפליקציה הסינית ומתפללים שרוב הדברים יתאימו ולא יראו כמו שקית זבל מקומטת. נמאס לי מכל השחור בארון שלי, אין לי שום מכנס גבוה, לגדול יש בר מצווה בשבת הבאה ואי אפשר לחגוג לו, לא בקטן ולא בגדול, אני ברצף משפיל של הפסדים בקטאן והשמאל הישראלי מפוצץ באגו מרתיח.
אבל זה לא הענין.
אני באמת יחסית בסבבה אבל הענין הוא ש
שאני מדברת איתה ומרגישה שאני משעממת.
אין לי חוויות מסעירות, דרמות סוחטות עצבים או דמעות,
אני שוב בהשתבללות, לא מחפשת ולא מספרת על מציאות.
עצרתי כל התקדמות מינימלית כי מה הטעם כרגע?
הסגר הזה רוצח נפשות.
בשביל הכייף שלי מתלבשת ומתאפרת כל בוקר למרות שהבנים צוחקים עלי.
לא מצליחה לתקשר עם אנשים, מלבד חברות ספורות,
מתעלמת מפניות לא רלוונטיות של גברים.
יכולתי למנף את הזמן העודף להכרויות, להתפתחות, להעצמה אבל אני לא שם.
אז למה מרגישה שצריכה להצטדק על זה?
למה מצטדקת ביני ובין עצמי על ליבידו גוסס, על אפס חידושים?
אני יצור חברתי וכרגע אין חברה.
אין את העטיפה שמרימה אותי למעלה.
אני לא באמת למטה אגב.
אני ממש סבבה.
ולא צריכה להצטדק על זה.
