אז בהמשך לאחד הפוסטים הקודמים, איך מעולם לא התאהבו בי , נזכרתי במשהו
יש לי אהבת חיים גדולה ומדהימה. זכיתי.
אבל לוקינג באק אני זוכרת מגיל צעיר מאד מפחי נפש והתאהבויות מרחוק. מעולם לא השיבו לי אהבה. מעולם לא מומש הקראש , אז.
טיפל'ה השתנו הדברים בגיל מאוחר הרבה יותר.
הצלחתי לדגום מימוש מסוים, רצון הדדי נדיר ככל שיהיה הפך מנת חלקי אך עד שלב מסוים
ואתן לכם דוגמא
היה איזה בחור. חתיך ומוצלח שמהשניה הראשונה שראיתי אותו עשה לי נעים בעינים. לא עשיתי דבר בנידון כי לא היה מה לעשות. הוא נשוי ומונגמי ואני לא ממש אמונוגמית.
וגם למה שיתענין בי? שימשך אלי?
עברו שנה שנתיים ומצאתי את עצמי באינטראקציות חברתיות עם הבחור. יותר נכון עם אישתו.
להפתעתי הרבה הוא היה מעונין. נדהמתי.
אלא שלא בטוח שבי היה מעונין אלא בנסיון שלי.
באופציה למימוש
ואסביר,
אני זוכרת משנתי הראשונה כאן, שלא הייתי עדיין בעניינים, היה כאן זוג נשוי (שנפרד מאז) ושמעתי שהיא הסכימה לו לנשלטת נוספת בגלל שהיתה מאד לא אטרקטיבית חיצונית.
אז גם לי זה קרה.
אישתו של החתיך המוצלח הסכימה לו להשתעשע איתי כי לא הייתי איום עבורה, עבור הזוגיות שלהם.
הייתי (ואני עדין) בזוגיות טובה ויציבה
הייתי (ואני עדין) נשלטת מנוסה, חברותית שמוכנה לשחק במסיבות , באינטראקציות חד פעמיות לא מחייבות
ובעיקר לא הייתי אטרקטיבית מספיק להוות לה תחרות.
יותר שמנה, לא יפה ולא מאימת.
אז מה הבעיה לתת לבעל שלה להשתעשע קצת במסיבות? להתנסות במיילדום?
זרמתי ורציתי כי הוא מצא חן בעיני אבל מודה שזאת הרגשה מאד לא נעימה להיות במקום הזה.
בכל מיקרה זה כבר לא רלוונטי
זה נפסק הרבה לפני שעברו לצד השני של העולם
אבל ההרגשה הזו , הלא נעימה, עדין נשארת ומצטרפת לשאר ההרגשות של "הלא רצויה".
