אושה לנד

אני לא כותבת כמעט, בשום מקום, כי אני כבר לא מרגישה (?) או רגישה לכלום.

שום דבר כבר לא מלהיב. לא נרגשת ומתרגשת.

נזכרת בערגה איך דברים קטנים היו מרטיטים אותי

לפני 25 שנה, 15, 5. 

נשיקה בין גברים בסיטקום

בלבול מגדרי בסרט

מתח מיני מתמשך בסידרה

הצעדים הראשונים בכניסה למועדון

פרפרים בבטן כשהרכב מגיע לדרום תל אביב

כל אזכור פטשיסטי במדיה

זכרונות מסשני עבר, גברים מהעבר

הכל בעבר

ובהווה כשאני רוצה להיות רגע עם עצמי, אוחזת במכשור הכבד הגלגלים במח עובדים. מנסה לדלות זכרון מתוק, פרט קטן, סצנה, מיקום, אוירה, דמות שאוכל להישען עליה ולרקום במוחי ריגוש חדש

ושזה מצליח הדמעות פורצות ישר אחרי

כימיה מתערבבת עם צער על מה שלא קרה ולא יקרה