אושה לנד

מאז ומעולם אני מנהלת איתם יחסי אהבה-שינאה
הם התפתחו להם בגיל יחסית מוקדם ולא היתה מאושרת ממני על כך
ציפיתי בכליון עיניים לחזיה הראשונה שלי, לא התכופפתי, לא הסתרתי את הרצועה.
הייתי גאה בהם. בעצם הם היו כמעט הדבר היחיד אצלי בגוף שאהבתי
בעיקר את הגודל
אוהבת להציג אותם במחשוף נדיב, אוהבת לנענע אותם מולו
להתכופף ככה בלי משים לעיני המפקד, להוציא לגברים את העיניים

אבל עם השנים גם שנאתי אותם
שנאתי את הצורה שלהם, שנאתי בהם עוד כמה דברים שאני מתבישת בכלל להודות
אבל ככל שאני שנאתי - הוא אהב
התמזל מזלי שדווקא מה שאני שונאת בהם - הוא אוהב
אני אוהבת שהם הדבר שהוא הכי אוהב בי (כך ענה בשאלון מסיבת הרווקות)
אני נושמת לרווחה שהוא חולה על הצורה שלהם, על הטבעיות שלהם, על המרקם שלהם ועל הגודל שלהם.

מה פתאם הקרצתי פוסט כזה עכשיו?
כי עכשיו הם משרתים את יעודם השני (מלבד להעמיד לו אותו)
היום הם הפכו למחלבות פעילות ורגש האהבה-שינאה לא תלוי במראה אלא בתפוקה.
תפוקת החלב
והכאב

כל היום אנחנו סביב הנושא הזה - יש חלב? כמה חלב? מספיק חלב? יוצא מספיק מהר?
וכשלא זה גורם לתחושת כישלון
כל לגימה מהסימלק מסמלת את הכשלון שלי
וששאבתי היום 90 סמ"ק אושר הציף אותי.
שהוא מאושר ושבע, בגללי, אין מדהים מכך.

כל היום הציצים בחוץ, לעיני כל
והכל מדברים עליהם
בדרך העקומה ביוצר חוויתי פומביות...
שלא לדבר על סשן הפטמות הכואב 24/7
ובכלל המשאבה נראת כמו מכשיר בדס"מי

הציצים שלי
כבר לא שלי
הם שלו
ושלו