יוצא לי לקרוא אחרים , דומים שמכנים את הנשלטת שלהן בכינויים מקטינים. "הקטנה", "ילדה" וכו'
זה מטרגר אותי, איזו מילה שנואה!
ואיזה רגש שנוא.
למה שיטרגר? זה שלהם! המשחק שלהם, החיים שלהם, הדרך שבה בחרו. חיה ותן לחיות.
למה לוקחת את זה כמיזוגני? כמשפיל את המין הנשי?
למה לוקחת את זה עלי?
פעם לא הייתי ככה.
פעם הייתי להוטה.
רציתי שיקטינו אותי כי כך חשתי מועצמת.
חלמתי על פרוטוקולים, על מעמדות
קיבלתי בתשוקה כינויים משפילים
השתוקקתי לזחול על הריצפה ולאונן לרגלו
מדוע השתנתי?
מדוע נסגרתי? למה אני קפוצה וחרדה?
למה האגו שלי לא מניח לי שוב להישלט?
עשיתי את המהלך ההפוך. בדרך כלל מתקשים בהתחלה
ואילו אני רציתי לטרוף את העולם
וכשהוא עומד לרשותי אני מרגישה זקנה בנפש ובגוף.
לא משחררת את המינד לחוות שחרור.
הבדסמ שלי כמעט תמיד היה בתוך מערכת זוגית שוויונית
אבל כזאת בו אני לא כותבת עליו במאמצחיק כמיותר ומתלוננת על חוסר התפקוד שלו.
זכיתי בפייס. יש לי גבר מעורב, פעיל, יוזם, דומיננטי גם בבית ועם הילדים. אני לא רק אוהבת וחושקת בו - אני מעריכה אותו כאדם וקל לי לשחרר את המושכות בהרבה דברים ולתת לו להוביל. סקס הוא רק אחד מהתחומים.
אבל מול גברים אחרים?
שאני אוריד את עצמי? מעצמי? שאני אשים את עצמי תחתיהם? שאני אשפשף?
מה שפעם הרטיב אותי היום מפחיד אותי
גם ככה כולם חושבים שאני שולטת אז להרוס את התדמית?
ותשאלו היכן הבעיה? למה את צריכה להוריד את עצמך?
ולמה בכלל את מתיחסת לזה ככה כאחרונת הוניליות הקפוצות?
הקפתי את עצמי בחומות ומגננות.
מראש קובעת שכל השולטים עם פוזה ואגו ובשניה יכולה להוריד אותם למטה.
אבל לא באמת יכול להיות שכולם כאלה. יש לי הרי הוכחה בבית שאפשר גם אחרת.
אם אני רוצה לחפש ולמצוא לי עוד אחד כזה אני צריכה למצוא את האיזון בין בטחון עצמי ושמירה על ערכי לבין קבלה של האחר ופתיחות.
לשחרר את הדימוי הנוקשה. למוסס את הגאווה והדעות הקדומות. רק רק ככה ליזי תמצא עוד מר דארסי.
