אושה לנד

"אני אוהב אותך. בבקשה בבקשה dont break my hurt"

ככה הוא לוחש לי אתמול באוזן בתחילת ההופעה של רוקוויל. מופע קאברים של שירי אהבה לטו באב.

לבשתי שימלה אדומה רומנטית סקסית לכבוד המאורע (יום הולדת+יום האהבה) ויצאנו עם שתי חברות להתמוגג משירים אהובים. נשנושים וריכולים הובילו גם לשיחה מלב אל לב טעונה מעט.

המשכנו אותה גם במיטה בבית והגענו למסקנה שאיבדנו קצת זה את זו. הפתיחה מטלטלת ועלינו לשמור על עצמנו טוב יותר. נכון שיש שפע של בילויים, חברים ופוטנציאלים אבל אנחנו הכי חשובים לעצמנו.

נעמדה חומה בינינו.

הוא ברח לספורט ואני לטלפון.

דבר הוביל לדבר ובשורה התחתונה זה לא מה שביקשנו לעצמנו. אז נושמים רגע ומוצאים את הדרך זה לזו.

זמן זוגי הוא must. לא משנה עם הליכה, עם צפיה משותפת באיזו סידרה. העיקר ביחד ולא רק עם שותפים.

נעבוד על זה. זה הכי חשוב.

והוא עדין מתעצבן ומקנא.

אם במסיבה בשישי שבאים הרבה גברים שמכירה לא תצא לי אפילו נשיקה אחת אני ממש אתבאס!

(כמה רציתי ביגור ובכלל ביומולדת אנרגיה גברית ובסוף מה שקיבלתי זה רק נשיקה על האף מאוליב 🤬🤦‍♀️)

"ומה איתי?" הוא נעלב. בצדק?

הוא הכי חשוב. ברור שאני רוצה נשיקה ממנו.

אני רוצה אותו בתוכי, בגופי ובנפשי

אבל אני גם רוצה צומי מאחרים. זה מרים אותי למעלה.

זה לא בא על חשבונו

?

אני אדאג שלא. אנחנו נדאג שלא.

נדאג לתחזק את הדבר המדהים הזה שיש לנו ביחד.

אין לי שום כוונה לשבור את ליבו.

ואני שמחה שאמר שאוהב אותי. לא שמעתי את זה הרבה זמן. כבר התחלתי לפחד שזה לא נכון.

כי אני אוהבת אותו. הוא חיי.