לשמוע את הילד שלי בוכה ולנסות להיות חזקה.
לדעת שזה לטובתו ולטובתינו ואין ברירה וזה חשוב וחיוני, אבל הלב נקרע.
אין ספק שהוא בקושי נולד וכבר דפקנו אותו בכך שהוא לא נירדם לבד אלא עם נענועים על הידיים ושירים. משום מה החלטנו היום לנסות לשנות את רוע הגזרה, אולי מושפעים מסופר נני...
שומעים אותו בוכה במיטה, ניגשים ומנסים להרגיע אך הוא בוכה ובוכה ובוכה ובוכה.
עושים את זה ביי דה בוק ומצליחים בהדרגה כפי שיעצו.
שומע את קולי שרה לו לפי הסדר : "זולגות הדמעות מעצמן" (ושלי זולגות), "רד אלינו אוירון", "אוניה" ו"אמא יקרה לי" (תוך כדי שהאבא הכי יקר בעולם עושה לי נעים בגב). לא ברור איך הילד הזה מכור לקול השירה המזעזע שלי אבל אני מניחה שאם יש מישהו אחד בעולם הזה שסובל אותו, לפחות זהו בני.
נירדם הפצלוח ואני דומעת
יום קשה עבר על כוחותינו
הוא מקסים, כל כך מקסים וכל כך מעייף
לשניה לא נח, זוחל, מסתובב, מתגלגל, משחק, מרעיש, צוחק, מקטר, קופץ ועושה פירמידות.
נישארתי ללא אויר ועוד אוש חזר מאוחר (אבל קיבלתי אחלה פיצוי - דוגמתי בכמות לא מבוטלת של סושי!).
אתמול נתתי לו לראשונה בטטה. הוא עשה פרצופים ובלונים כמו ארצ'י באנקר.
את האבטיח שסבתא שלו נתנה לו אכל לעומת זאת בתאווה גדולה.
יודע מה טוב הנוש. מחר ננסה קישוא (לא צופה להצלחה כבירה).
הלוואי הלוואי הלוואי שהוא לא יהיה כמו אבא שלו בקטע הזה (גם אמא שלו די גרועה).
שלא יחיה רק מג'אנק פוד ואוכל לא בריא ומשעמם.
אני מניחה שלי יהיה חלק גדול בחינוך הגסטרונומי שלו ואני מפחדת להיכשל.
לפני 15 שנים. 22 ביולי 2008 בשעה 20:43
