אושה לנד

כבר שבוע אני אומרת לעצמי שהבלוג הזה צריך להיכתב והתירוץ "הוא חולה" לא תופס כאן.
אבל אני לא מצליחה לחפור בעמקי נשמתי ולהשתפך.
הראש מעבד בקושי את השנה האחרונה ונראה שפשוט הוא היה פה תמיד.
לא זוכרים את החיים בלעדיו, פשוט ככה.
עדין לא מעקלת שאני אמא של מישהו.
הזוגיות השתנתה והפכה למשולש (וב"ה גם לריבוע) וטוב שכך.
לא יודעת אם חסר לי משהו וגם אם כן זה בטל בשישים.
הוא כל עולמנו כרגע ולמרות שהוא צר הוא גם גדול ומופלא.

הזמן האהוב עלי בכל יום הוא שאבא שלו חוזר הביתה ושנינו מתמוגגים ממנו ביחד.
הרגשה של משפחה
מאושרת ושמחה.