ושוב אני חוזרת לנושא השכיח בבלוגי, הפעם בתיקווה שאוכל להשלים פוסט שלם ללא הפרעות של הפעוט ולא להסתפק באותיות קטנטנות.
אין לי חברים
יותר נכון - חברות
יותר נכון חברה הכי טובה
וזה קשה וכואב
מאז ומתמיד העסיקה אותי הסוגיה הזו (אני ממש מתכוונת מתמיד - גיל גן אפילו). לצערי עירבבתי בין מושג החברות למקובלות וכשחשקתי כל כך בראשון - לא שמתי לב שיש לי את השני.
עברתי תלאות רבות בנושא זה בצעירותי. פעמיים איבדתי את כל חברותיי והפכתי בודדה עד כדי כאב ומחשבות התאבדות (לא להיבהל. נראה לי שזה משהו שכולם עושים בגיל 16).
לא אלעה (?) אתכם בפרטים אבל אפשר להגיד שלצבא הגעתי רק עם חברה אחת וזה לחלוטין לא הספיק לי.
כל כך נח לי בוירטואליה שחבל לי שהיא לא היתה זמינה עבורי בנעוריי. אולי חיי היו נראים אחרת
ואולי לא - כי אם להסתכל עמוק בפנים - היא די משמשת לי לתירוץ.
קשה לי ליזום, קשה לי לתחזק. יש לי בעיות חרדה בכל הנוגע לטלפונים ודווקא במדיום הזה קל לי הרבה יותר. אני יכולה לשלוח הודעה או להגיב ואם הצד השני לא מעונין אז לא קרה כלום וגם אם כן -העניינים נוטים להתמסמס להם באיטיות לא פוגענית.
אבל אני סוטה מהענין.
והענין הוא אותה חברה טובה לשעבר ולא סקירת כל חיי האין חברה שלי לדורותיהם ו/או חרדות, פסיביות ועצלנות שלי בכל הנוגע לקשרים חברתיים. אולי גם זה יגיע מתישהו. נראה.
בעצם לא נראה ולא נעליים. לא בא לי להתעמק בחברות הספציפית הזו שכנראה ונגמרה.
וחבל שדווקא עכשיו שאנחנו באותו הסטטוס (שתינו נשואות ובאותו שבוע ממש!) מגיעה ההשלמה שתם ונשלם לאחר שנים של מתחים עקב אי התאמה מצבית.
נותרתי ללא חברה טובה. וגם חיי חברה לא ממש יש לנו.
לו רק הייתי אמא שלי שגם בגילה מוצאת קשרים חדשים ומטפחת אותם להפליא.
האם זה חוסר הבטחון שלי שמביא אותי למצב העגום הזה?
לפני 14 שנים. 12 במאי 2009 בשעה 12:02
