אושה לנד

סופסוף אני מתפנה קצת לעצמי. לנפש שלי.
קיבלתי החלטה חשובה היום והיא בעיקר בראשי אך לא זהו הזמן לדסקס בה.
למרות שהלב והמח עסוקים בכך, אני רוצה להישאר נאמנה ללוח הזמנים המקורי ולנסות קודם כל לדווח על מהלך האירועים כסידרם, אפילו אם זה יהיה נטול אמוציות סוערות כפי שקרה לרוב שהדברים אינם נכתבים במעודם.

מחודש שביעי התחילו לי צירים (אחרי סקס) ולכן נמנענו בעצת הרופא מקיום יחסים עד לתשיעי.
בתשיעי נראה כי העניינים נרגעו מעט, או שפשוט עקב החום והכבדות לא הזזתי את עצמי כדי שמשהו יזוז שם למטה- עד מוצ"ש האחרון בחצות.
הזזתי והזזתי, בעיקר את הז' של אוש בתוכי ומיד אחרי (מיד אחרי שהוא נרדם) התחילו לי צירים.
כל שתי דקות ציר של 15 שניות.
לא ידעתי מה לעשות כי 15 שניות זה לא אינדיקציה ללידה ואמא שלי בכלל טענה שאני לא בשלה ועכשיו לילה וכולם ישנים, רק שמשון ואושה ...
אז מה עושים בלילה שמשעמם ולבד וכואב? נכנסים לצ'ט לקבל מעט צומי.

הבנות שם אמרו לי שיש מצב ולא האמנתי. בסוף הערתי את אוש והחלטנו טו בי סייף דן סורי.
הזעקתי את הוריי כדי שישמרו על נוש ובמקביל אירגנתי תיק.
בשתיים וחצי הגענו לביה"ח וכבר ממש כאב לי. הכאב יחד עם לחץ אדיר על השלפוחית (שילווה אותי גם לאחר הלידה) חירפנו אותי כבר. הרבה זמן במוניטור, הרבה זמן בלחכות לרופא ולבסוף לשמוע את המשפט : "4 וחצי אצבעות. ישר לחדר לידה". לא האמנו שזה זה ועוד כל כך מהר.
ישר טלפון לאמא. אני חיבת אותה כאן, תקמבנו כבר את נוש בעצמכם.

מתקבלת לחדר לידה, מילדת מתוקה שסיפור המזרקה שלי אחרי החוקן של פעם שעברה נגע לליבה ואיפשרה לי לחכות לשטף המיוחל בחדר השירותים.
אני לא בן אדם של חוקנים מסתבר. איך אפשר אפילו דקה להישאר עם החומר הזה בפנים?! לפחות לא השפרצתי (את החומר, תירגעו) על כל החדר לידה כמו פעם שעברה. בינתיים יכולתי לשמוע מעבר לדלת את הלידה בחדר הסמוך. כמה צעקות, כאבים ואושר ואני יחסית אדישה. לא מפחדת כי היא בטח בלי אפידורל ואני ברור שאהיה עם. פחחח

נשכבת במיטה והכאבים הופכים לנסבלים, כנראה כי מרווחים יותר. בינתיים המוניטור דווקא מראה על התגברות. מממ מוזר. נו טוב. אצלי הכל הפוך. המילדת מופתעת איך אחת כמוני עם כאלו צירים בכלל צופה בטלויזיה ומדסקסת את החולצה הירוקה והלא מחמיאה של רן דנקנר בקליפ שלפני תחילת שידורי קשת. היא גם לא הבינה מה פתאם אנחנו עכשיו מדברים על איך לקרוא לילד ואני לא מתפתלת מכאבים.
היא שואלת אותי מה עם משכחי כאבים ואני עונה שאפידורל יהיה נחמד. לא רוצה לקחת שום סיכון לכאבים מיותרים. פחחח

רופאים מרדימים הם עם מוזר. רופאים אחרים מזלזלים בהם, כנראה שבצדק. אבל מצד שני יש גבול עד כמה אתה יכול להיות נחמד אחרי 48 שעות על הרגליים.
אז עשו לי אפידורל. היה מזעזע ושוב כמעט התעלפתי. לחץ הדם ירד למטה. אוש ממש מתעב את האפידורל הזה, כנראה שבצדק. בינתיים הגיעה עת החלפת המשמרות. נראה כי המילדת הנחמדה הצטערה. נראה לה שדווקא אני יולדת קלילה.
מעצבן להחליף אנשי קשר. אתה מתחבר למישהו והופ הוא נעלם אבל הפעם (שוב) היה לי מזל גדול והופיעה המילדת המדהימה שיילדה את נוש ורק בזכותה עברתי לידה רגילה.
אמא שלי בדיוק הופעה למפגש המרגש והפכה אותו למרגש עוד יותר :
בשנה וארבע האחרונות נורא הציק לה שהיא לא העניקה למילדת את המתנה שקנתה לה. היא חיפשה אותה ולא מצאה. הפעם לפני שיצאה מהבית ענדה את התכשיטים לכל מיקרה, שאם תראה אותה תוריד אותם מעצמה ותיתן אותה למילדת והפלא ופלא לא רק שלא פגשה אותה – היא שוב המילדת שלי!

הלידה התקדמה במהירות. אני כבר בפתיחה של חמש ושש. אכלתי קרטיב בהנאה ולפתע צירים!
מה פה קורה פה? איפה האפידורל? המילדת מזעיקה את המרדימה שמגיעה כרגיל בעצבים וטוענת שהכל בסדר. הלידה פשוט מתקדמת מהר. לוחצים לי שוב ושוב על כפתור האפידורל מה שרק גורם לי לירידה בלחץ דם ולתחושת עילפון.

והופ פתיחה של שמונה. רגע רגע! כואבבבבבבבבבבב לי!
מרגישה כאבים בטוסיק? זה צירי לחץ!
והופ פתיחה של תשע. איההההההההההההההה!
למה? למהההההההההההה?
דברו איתי על נוש.
מתה מפחד. מתה מכאבים. מה עם האפידורל?!
כולי רועדת.
רגלים למעלה ומכריחים אותי ללחוץ. הגענו כבר לעשר? מתי בדיוק?!
שלוחצים פחות כואב אבל רגע, לא ללחוץ, שלא יהיו קרעים.

הכאב של החיים שלי.
כמו לעשות קקי. והופ טרללה הוא בחוץ.
אוי כמה יפה. נולד לי שבדי קטן. פצפון. זריז.
ואני במין מנטרה: איזה חמוד איזה חמוד איזה חמוד!

השיליה בחוץ. מזל טוב!
שפשוף קטן שנתפר בכאבים וכל מאחורי.

לא רוצה לעבור את זה שוב. כאבי תופת כאלו לא חשתי בחיים וכולם מברכים שזה מזל מהשמיים לידה כזו קלה ומהירה (חצות צירים, שתיים וחצי ביה"ח, חמש וחצי חדר לידה, שמונה וארבעים הוא בחוץ). שנוש יצא אני ראיתי אותו ואני זוכרת את היטב את כל החוויה הקשה כטובה.
הפעם החוויה הטובה זכורה כקשה.
אבל במחשבה שניה – אם הייתי יודעת שזה כל כך מהר הכאבים היו נסבלים יותר.

חדר התאוששות. הוא מצליח לינוק! (ועל כך בסשן הבא) ואני חיבת אבל חיבת PP!
עושה כמו שאני כמה וכמה פעמים ושמגיעה לחדר במחלקה, סופסוף יורדת מהמיטה והולכת לשירותים – משתינה 5 דקות רצופות. ככה זה שתוקעים בתוכי 2 ליטר נוזלים.

יש עוד זכרונות מהמחלקה ועניינים אחרים אבל לא זה מה שחשוב.
העיקר שהבאנו הביתה יצור קטנטן ומושלם, אח לנוש.
הוא כבר יודע איך קוראים לו ורוצה ללטף אותו (במקום ליטוף יוצא לו כיפכוף) וסופסוף הוא מבקש גם את הצומת לב שלי. אבל באמת שבסדר.
שניהם מדהימים ברמות. אחד משבדיה, שני מנורווגיה.

זהו. אנחנו משפחה של 4 נפשות. אמנם לראש המשפחה יש מיקרה קל של דכאון אחרי לידה אבל אני מקווה שיעבור לו.

בפרק הבא : הנקה – הסיוט נקטע באיבו.