אושה לנד

רציתי לכתוב משהו מענין
רציתי לכתוב על בדס"מ וזכרונות
רציתי לכתוב על הבפנוכו
אבל דבר לא רלוונטי כעת.

אני חולה.
חולה מאד.
לא באיזו מחלה ממארת חלילה וחס
אבל בדלקת גרון ווירוס אדנו
מה שאומר שבנוסף לגרון מוגלתי (איזו מילה דוחה), העיניים של מפוצצות (אין מנוס מלהזכיר אותה שוב) מוגלה והחום מגיעה במחזוריות אין קץ של קור, ריחוף והזעה.
אתמול בלילה אפילו נרשם שיא אישי של 39.4.

אבל מה שהכי נורא זה שלא רק אני חולה
גם הקטנצ'יק (מטיבי הלכת זוכרים שהוא כבר היה חולה שבוע שעבר, שהגדול היה חולה פעמיים בשבועיים האחרונים וכך גם אחותי וכמובן שגם האוש).
יש לו "רק" אדנו כלומר עיניים וחום. כל הזמן חום. כל הזמן בכי. כל הזמן ידיים.

לילה לבן שני ברציפות עד שנשברתי. בשלוש וחצי שמתי אותו כבר במיטה שיבכה. בכה 7 דקות ונרדם עד הבוקר. לא שאני הצלחתי להירדם. ישנתי אולי שעה בערב ושעה לפנות בוקר.
האוש נשאר בבית כסלע איתן. לא מסוגלת לתפקד.

נורא מוזר להיות אמא חולה. זה ממש לא דומה למה שהכרתי בעבר.
חייבים לתפקד ואף אחד לא מרחם עליך.
הדאגה היא לקטנים ואין צומי. שום צומי.
אי אפשר להתפנק, המציאות מחיבת להתגבר.