אושה לנד

ושוב כשלון ונדמה שמעולם לא היה אחרת.

הרבה מתרחש לאחרונה כדי לכתוב עליו, הרבה ולא כלום.
החיים דוהרים קדימה ונשארים במקום.
ריק מנטאלי ותשישות פיסית.

ושוב עולה השאלה האם אני מסוגלת ואם זה במקום ושווה את ההקרבה.
החששות צפות והאופטימיות מתחבאת מתחת לשכבות של יאוש וחרדה.

כבר שכחתי מזה לרעוב ליותר ולחלום על העוד.
מתרגלים לשחיקה ושוכחים את המעבר.
עסוקים בהשרדות ומוותרים על עצמנו.



אני יודעת שאני כותבת בקודים. רק לזה מסוגלת כרגע.
דברים מתרחשים ואין בי רצון ויכולת ריגשית לדווח.
ההתעסקות בפרטים הטכניים מקטינה את המצוקה והלא אני נושמת דרמות. ככה אני מרגישה שאני נושמת.