אושה לנד

פעם כל פיפס הייתי כותבת. איזה כותבת - עוד לפני שהסתיימה ההתרחשות הייתי מנסחת לי בראש איך כמה ולמה.
והיום כשיש באמת על מה לכתוב ולהתעמק, להיזכר ולכאוב - אין לי מילים.
אולי זה ההרגל שאני כבר לא ממש כאן
ואולי מעצור אחר, נפשי שחוסם אותי באמת מלהתאבל.

לא. עדין לא מסוגלת. גם לא לדיווח קר ומנוכר.

אהבתי אותך סבתא
ואני יודעת שאהבת אותי, אפילו קצת יותר מכולם
ושהיינו דומות, בהרבה מובנים, לא רק שיטחיים.

תלמדי את סבא לחיות שם למעלה.