אושה לנד

מוות וחולי באוויר. כידוע צרות באות בשלשות ואני חוזה את זה, במיוחד בתקופת המומולדת המתקרב.
רגילה שאנשים מתים לי סביב התאריך, או שלפחות פורצת לה מלחמה.

ובאופן פרדוקסלי, דווקא שסביבי מתים אנשים אני מתחילה שוב לחיות
או אם לדייק, הזוגיות שלי שוב נושמת וכמה שזה לא מפתיע שסקס קשור בדבר.

כל החודשים האחרונים לא היה לנו סקס. עשינו טובה פעם בשבועיים, אפילו גמרנו אבל זה היה רגעי, בין עיפות כרונית לתשישות שיגרתית. ולא שנעלם בי היצר. הצורך היה קיים אבל מילאתי אותו עם מלאי הבטריות, בעיקר כפתרון רגעי לשיגרע השוחקת ו/או כסם הרדמה.
כשאני לבד זה מהיר וטכני, פנטזיות חולות מתעופפות להן בראש, כאלו שלעולם לא אגשים.

ברור שזה אינו הדבר האמיתי. אפילו לא מתקרב. זה רק מעט חומר איטום לבור העמוק שלא ידעתי שהיה קיים מרוב שהתרגלתי אליו.
התנהלנו לנו בחודשים האחרונים כשותפים לחיים אבל לא למיטה. מנהלים שותפות אבל לא רומן.
די השלמתי עם זה, הרי לא כך אמור להיות? ככה כולם מספרים בתוכניות האמריקאיות על חיי נישואים עם ילדים. אמנם ניסינו להתאוורר פעם או פעמיים אך ללא הצלחה.

ו-פתאם: לא ברור מה, משהו קרה, משהו עבד:
סקס אחד ואולי עוד אחד שהחזיר אותנו לעצמנו. לעצמנו שנוגעים, לעצמנו שמתלטפים, לעצמנו שעושים נעימים, לעצמנו שמכנים בכינויי חיבה, לעצמנו שמתעניינים זה בזו, לעצמנו שמעניקים צומי ולא רק לילדים.
ואז בא עוד סקס ועוד אחד ועוד לילה מטורף כמו אתמול עם שלושת האורגזמות האפשריות ותשלובות שליטה כהרגלנו בקודש ועוד סיבוב מפתיע וכייף גדול.
איך לא עשינו זאת קודם?
סקס הוא אכן ברומטר לקשר. שהוא לא נמצא בתדירות ובלהיטות שמתאימה לזוג הלוהט 😄 שאנחנו אז גם הקשר שיגרתי וסתמי.

אומרים שהשנה הראשונה בחייו של תינוק היא הכי קשה. והנה האפרוח בן 13 חודש.
אכן הגיעה העת לחזור לעצמנו.
אני חושבת שאני מוכנה למסיבה. כנראה ביומולדת.