היום שהגעתי לגן של הגדול (השבוע יהיה בן 6. מי היה מאמין...ההריון הכלוביסטי הראשון שלי) פתחתי את המגירה שלו ומתוכה הוא הוציא פתק
בפתק מצוייר פרצוף שמח והוא החליט שזה מאחת הילדות (כי הפתק ורוד).
ישר עשה פרצוף והחליט שלא אוהב את זה. אני כמובן התמוגגתי. יש לו מחזרת. מעריצה סודית :-)
אחרי שהעברתי לו שיעור בהליכות ונימוסים (איך תמיד צריך להגיד תודה גם שלא אוהבים את הציור/מתנה/מחמאה/ארוחה)
התפנתי להסביר לו על רגש חדש. "מבוכה"
בסופה של השיחה הוא שינה את דעתו. הפתק דווקא נחמד ויש לו גם הרגשה שיודע מי הילדונת.
הוא דומה לו. שני טיפות מים שזה מפחיד.
במקום לשנות את התמונה שלו בפייס לאיזה סלב כושל או דמות מיתולוגית הוא פשוט יכול לשים את התמונה של הבן שלו.
אותם פנים.
אותם ידיים, אותן אצבעות ברגלים.
אותה סלידה מכל מאכל חדש
אותה רוח תחרותית לא מתפשרת
אותה התכנסות לתוך עצמו כאשר מתוסכל
אותה תגובה קלולסית למין הנשי.
מי? אני? מה פתאם...
מי בכלל מתענינת בי? מי בכלל רוצה אותי?
עיניים לו ולא יראה
פה לו ולא ידבר
ידיים לו ולא יגע
אבל עובד על זה ומשתפר.
אמא שלו דפקה אותו והכניסה לו לראש שהוא לא חברותי מספיק. לא כריזמתי מספיק.
אני מפיקה לקחים ואומרת נון סטופ לבנים שלי שהם יפים וחכמים ונחמדים ומדהימים ומי שלא רוצה בחברתם - ההפסד כולו שלו.
ואומרת לגבר שלי שהוא יפה וחכם ונחמד ומדהים וסקסי ושולתתת!!1 וסטאד מאפן ושיש בהחלט מי שרוצה בחברתו וה יכול להיות WIN WIN SITUATION