לא ברור איך עם כל העוגות בן אנד ג'ריז והמוצרטים, הגלידות והפיצות - דווקא עלתה עלי החצאית,
הזאת מH&M המיני עם הפמפלום דמוי עור שהוא קנה לי קיץ שעבר בלוקסמבורג ושחיכתה כל כך הרבה זמן בארון כדי שאלבש אותה.
ואיך המחוך דמוי העור השחור נסגר עד הסוף ועדין היה מספיק מקום לנשום ולציצים לברוח.
בחיי שלהטתי אתמול. הסתכלתי סביב וכולן לבושות פטשיסטי להפליא ורבות רזות ממני, רזות רזות, ובכל זאת להטתי.
מן הרגשה פנימית שכזאת, בלי מחמאות מחברות ועיניים מריירות של גברים, ידעתי שאני שווה.
הייתי כל כך שווה שבעלי הרשה לי לרדת לו בחדר מלא אנשים.
יש מצב שזו לא אני אלא האוירה אבל פאק איט, מה זה משנה?
אם זו הבלונדה הערומה לידינו או השלישיה המשגעת מולנו
אם המקום המושקע או האנשים שהשקיעו
אם התחת הגלוי שלי המוכה מולו או השדיים החשופים והמוצלפים לפניו
העיקר שזו דרך נהדרת לחגוג את החג הלבן, לצד הרבה אנשים בשחור.