סופסוף כמה דקות בשקט מול המחשב כדי לעכל את השבוע המטורף הזה.
אחד המטורפים שהיו, לכולנו.
אם היתה לי האפשרות לכתוב יומיום הייתי ממלאת את הבלוג בשלל רגעים קשים, טובים, מפחידים, מצחיקים, מחרמנים, מרגשים, עמוסים.
אבל אנסה לתמצת, לפחות כדי שתשאר לי מזכרת.
אשקלון אשקלון אשקלוןןןןןן
אין מצב שישארו שם אהוביי. פה לא יורים (כן ממש...)
ברביעי אחר הצהריים הגיעו הBFFית בעלה שיחיה ושלושת הזעטוטים. כדורגל בגינה מאחורי הבית עם כלוביסטים נוספים בעירנו הסוטה שבאו להביע תמיכה ואהבה.
בדרך לפיצה הוא מקבל טלפון. צו 8.
משאיר אותי לבד עם כולם, עם כל הבאלגן, הילדים, הבישולים, הנקיונות, הכביסות, הצחוקים, האהבה, החברות, הריגושים, הריכולים והחרמנות
הו הו החרמנות! למה דווקא שאני מבייצת??!
אתם יודעם מה זה חמישה ילדים בני שנה וחצי עד 6?
קומונה! מזרנים בסלון, מטבח 24/7 רעש רעש רעש
אתם יודעים מה זה שהחברה הכי טובה שלכם שגרה רחוק רחוק איתכם שבוע שלם?
כייף כייף כייף!!!
ושחברי קהילה הופכים חברי נפש ובני בית?
משולש הסוטים מלא והם באים לבקר. אושי שלי מפסיד את כל הכייף.
גם את כל הכייף בלילה אחרי ההרדמות...
איזה שואו אני מקבלת...
אני ילדה טובה. לא עוברת על החוקים והגבולות שזה אומר שנישאר לי הרבה מרווח להנות.
ואני נהנת.
והצחוקים שפה רצים!
חדירה חדירה
עם הילדים, בלי הילדים
תענוג
ואחרי כל זה נוטשת את החלום ומגיעה לשבוע עמוס בעבודה. נישארתי עם הלשון בחוץ.
בכיתי לאושי היום בטלפון כמו תינוקת. דמעות הציפו אותי. ברחתי. עכשיו אני בבית. לבד. בשקט.
הפסקת אש? הם חוזרים הביתה? מקווה שעוד לא. לא כל זמן שהוא לא פה. חוזר לחמשוש ואם יהיו נוכל לחגוג.
2 מכוניות יותר קל להתנייד. ים, קניונים, אקשן בערב :-)
ובין כל הנ"ל גם תודה ענקית ומיוחד לנשות הקהילה וחברותיהן המיוחדות שנידבו והתנדבו לשמח ילד יחיד ומיוחד.
תודה לכן. ריגשתן עד דמעות.
