לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה ואני אמורה לזכור כי כשמשהו קורה פעמים אחדות ביותר בחיים, זוכרים.
כנראה באמת עבר זמן רב מאד, שנים.
ולא, פניות של גברים שלא פגשו אותי מעולם לא נחשבות.
הוא מתעצבן שאני אומרת לו את זה. "למה את לא יכולה להנות ממה שיש?"
כי זה לא קשור למה שיש. גם אמא חושבת שהילד שלה הכי מדהים בעולם אבל שגם המורה/גננת אומרת את זה - זה אחרת.
אני יודעת שזה נושא לעוס אצלי אבל זה הבסיס.
זה מה שהביא אותי לפה. זה השורש של הפטיש הגדול ביותר שלי , אם אפשר לקרוא לזה ככה.
וזה לא כי אני הריונית והורמונלית
זה כי אני שמנה ומכוערת.
לפני שיוצאת מהבית מסתכלת במראה. מרוצה ממש שהצלחתי להפיק עם האמצעים הדלים שעומדים לרשותי.
משווה אותי גם לסביבה. משתדלת להיות מתוקתקת. להציג את היתרונות אבל זה לא מספיק.
כשהוא מסשן אותי ויש לי רק מבט על הרגליים השמנות והקצרות שלי אני מבינה מה אחרים רואים.
לא את הבגדים המחמיאים, לא את האיפור, לא את המחשוף.
הם רואים אויר. לא מישהי ששווה להסתכל עליה.
עוד זונה שמזיינים, נציץ שניה ונעבור הלאה לכוסיות.
אבל אני עוצמת עיניים ומדמינת גברים רבים בוהים בי בתאווה.
רוצים לראות ולגעת.
הפעם האחרונה שמישהו התחיל איתי היתה כל כך מזמן שאני בכלל לא זוכרת.
