היומולדת חלף לו אבל ההיי נשאר
כולם עברו הלאה, כולה עוד בילוי של סופש ואני עוד תקועה בערב המדהים הזה.
הרגשתי חיה בעיקר. שזה המקום הטבעי שלי : מוקפת חברים, אהבה ואור הזרקורים
אבל אני שקרנית קטנה
כיסוי העיניים היה גלגל הצלה נהדר
וכשהורד עדין ראייתי היתה מטושטשת בגלל חוסר המשקפיים
וגם עצמתי אותן. סוג של בריחה
אבל הצצתי מידי פעם לראות את הגבר העוצמתי שלי ורפרפתי לעבר הקהל השבוי
אבל לבסוף כשאזרתי באמת אומץ ופקחתי אותן ראיתי אותם. את החברים הכי ותיקים מתמוגגים.
הם משרים עלי משהו מיוחד שני אלו.
וזה הצעד הבא או אחרי הבא
ככה אני לפחות מקווה
לא רק אני צריכה לאזור אומץ מסתבר
אז אני שוב בסטטוס המחכה
הפעם לא בכיונים והיסטריה
מחכה לו ומחכה לה שתרצה
אני רגילה לחכות
חיכיתי וחיכיתי ובסוף זה השתלם.
אבל אני גם יורה לכל הכיוונים. שומרת את כל האופציות פתוחות
רק חבל שנתקעת תמיד בחומות
רוצה את מי ואת מה שאי אפשר
מתי ירצו אותי ואותנו ללא פחדים ועיכובים?
מתי נצלול למים העמוקים?
מתי אזכה להרגיש פרפרים?