אושה לנד

אני זוכרת שמה שהטריד את מרבית עולמי בביה"ס היסודי זה הרצון להיות מקובלת.
היו לי המון חברות אבל אף פעם לא הרגשתי "מקובלת"
בגיל 12 הרצון הזה התחלף בצורך להיות "מגניבה" ולא חנונית.
עד התיכון זה כבר נעלם - כי כבר הייתי מוקצה לגמרי...

אני חושבת על עצמי היום, בגיל 28 - האם עדין מטריד אותי הענין הזה?
להיות במרכז העניינים, שידברו עלי? מסתבר שכן. המקום הזה הפריח בי את הרצון הזה.
אבל האם אני "מגניבה" כמו שאמרו אז בשנות סוף ה80?
או האם אני חנונית?

מעולם לא היה לי סטוץ. למעשה מעולם לא הייתי עם גבר אחר מלבד בעלי.
מעולם לא התנשקתי עם אישה.
אין לי פירסינגים וקעקועים.
מעולם לא היה לי צבע "משוגע" בשיער
מעולם לא לקחתי סמים. מעולם לא לקחת שכטה מסיגריה רגילה!
מעולם לא נסעתי לטיול הרפתקני, לאיזה טראק במזרח או בדרום אמריקה.
מעולם לא עשיתי באנג'י או צניחה חופשית.
מעולם לא עשיתי להורים צרות.

החבר'ה שלנו הם למעשה כולם זוגות , רובם ללא ניסיון מיני עשיר.
יוצאים לבתי קפה או לבתים. בקושי שותים. לא מעשנים.
ילדים. משכנתא.

תמיד עשיתי הכל BY THE BOOK
בגרויות, צבא, אוניברסיטה, חתונה, משכנתא.
לא הייתי משנה כלום - במיוחד לא את החתונה.
את הגבר שאיתו התחתנתי אני רוצה לצידי גם בבית האבות...

אז האם אני חנונית? כנראה שכן.
מקווה רק שלא משעממת...