אני רוצה שיקח אותי
בתשוקה. שיחשוק בי
באהבה.
אני רוצה שקט
ובלאגן
אני רוצה חברים
אמיתיים
להרגיש שוב חיה
ולהסעיר
להתלבש
ולהתפשט
תרדמת חורף איבולבד למצוקה בריאותית וכבר מעל שבוע החיים נעצרו.
הם יחזרו למסלולם אבל מה איתי?
מהו המסלול שלי?
(לא בגדול, לא בחיים האמיתיים
בקטן. אין לי כוחות נפש כרגע לעסוק בשאלות של פרנסה הגשמה עצמית ותפקוד משפחתי. כרגיל מה שמניע אותי זה הליבידו, האגו, החסכים והחלומות).
מה אני רוצה? את מי אני רוצה?
אני מוכנה ליותר? מוכנה לאישה? לגבר אחר? לאישה אחרת?
שנים שעסוקה במוכנות שלו ומזניחה את שלי. יוצאת מנקודת הנחה שאני כמה צעדים קדימה ומוכנה להכל, או לפחות יותר מהגבולות שלו.
יש מצב סביר שזה כבר לא המצב.
הוא לאממתקשר באריכות. אין לו סבלנות לחפירות. הוא לא דש בנושא ואני מוצאת את עצמי משלימה פערים במח.
בגלל טראומת העבר אינני יוזמת.
בגלל הגבולות שלו שאינם ברורים לי או בגלל הגבולות שלי שטרם התגבשו לעיני רוחי?
אולי באמת אני לא רוצה הכל?
הענין איתי שגם אם אני לא רוצה אני מוכנה. לא אכפת לי לשם הנסיון לנסות. מקסימום הבטן מתכווצת אחרי אבל ממשיכים הלאה. שום דהר גם כשלא נעם לי לא היווה עבורי טראומה. אני מתפקססת על הטוב.
ועל ההחמצות.
אז מה אני רוצה ולא רוצה?
אני עצרתי הכל. מתבוששת בפאסיביות עד שמישהו ידליק את הפתיל.
זה יכול להיות מזג האויר, סיטואציה חברתית, קראש חדש, קינאה באחרים.
זה יהיה הכי מדליק אם הוא ידליק.
אולי פשוט מפחד עלי?
או על עצמו?
