אני לא כזאת. אני לא אדם דכאוני (אולי רק בשעות הבוקר לפני השירותים והאבסת פחממות וסוכרים) אבל בשבועות האחרונים משהו רע עובר עלי. אולי זה עונתי. אולי פיסי. אולי ריגשי.
בכל מיקרה אני שונאת את עצמי ככה, בעיקר כי זה מצג שווא לאנשים החדשים בחיי.
אני באמת לא כזאת.
אני אדם של להט ותשוקה
אני ניזונה מאקשן וצומי
נפלה עלי תרדמת חורף.
ויש מי שעושה מאמץ לרומם.
השבוע הינו במיטה. הוא התחיל לשחק איתי לקראת שישי.
החליט שהגיע הזמן שנקדיש לעצמנו זמן איכות זוגי ואני חשבתי שהוא לגמרי צודק.
אבל כשהוא מעלי, בתוכי ההתלהבות שלי נמוגה ויכולתי להתאכזב מהגוף הבוגדני שלי. מהבטן המשתפלת והשדיים שאני כל כך שונאת.
כמו כל השמנות, כמו כל הנשים אני ביחסי שינאה-שינאה עם הגוף שלי.
ויש תקופות פחות נוראיות ורגעי שיא בעיקר כשאני מוקפת בפרגון ואהבה כנה.
אבל זה רק חלק מהתמונה.
אני אש. זקוקה לרוח.
וכרגע היא לא מנשבת לכיווני.
הברז נסגר. מטעמים כלכליים ולוגיסטים נותרנו בבית בערב שישי
אבל כשהיקום מעניק לך חמוציות – בחרנו אנחנו להכין סנגריה.
ייו אדום, מיץ חמוציות, תפוחים חתוכים, תרכיז הדרים, סוכר חום, אגוז מוסקט וקינמון.
קרה בשבילו וחמה בשבילי.
הוא רצה אותי לעצמו אבל חשק גם בחברה. בדיוק כמוני. עשיתי ניסוי ספונטני קטן בפייס.
הופתעתי מההענות. ישנם עדין גיצים באש הלוחשת שלי.
ובכל זאת נותרנו לבדנו.
ביקש שאתלבש עבורו. יותר נכון שאתפשט.
איזה נאמבר אדום ולוהט מתחרה לא התאים לי בקור הזה שבבית ובנפש שלי.
אבל האדון ביקש, האדון יקבל. אני בעלת תושיה ומצאתי בקלות תחליף הולם שיתאים למזג האויר: חולצה שחורה שקופה בעלת שרוולים ארוכים, תחתוני דפוק אותי סגולים מתחרה מסתירי משמנים, איפור קליל אבל אפקטיבי ומגפוני הבית שלי מפרווה שמייד הוא העיף כי לא התאימו לתוכניות שלו.
התוכניות שלו... התוכניות שלו כללו לקשור אותי עם רגליים פתוחות לרווחה על הספה בסלון כמבחן גמישות. הידיים נקשרו אף הן בפוזיציית תפילה ואז הוא החל להכאיב.
להכאיב לי בדיוק במקום הכי רגיש בגופי. למה לא הכנסתי את היריכיים שלי לרשימת הגבולות?! נכבת מזה, כואב לי מידי ובכלל אחרי הפסקה במשחקים ובזמן שההורמונים משתוללים אני רגישה אף יותר. הוא החליט להפסיק, לא לפני שסטר לי שוב ושוב בפניי והטיח בי את טעויותיי החצופות. הוא רוצה אותי אחרת למרות שראיתי וטעמתי את הפריקאם שטיפטף מאיברו של הסדיסט.
שינה הכל. הוביל אותי לחדר וקשר את זרועותי למעלה, עומדת עם ראשי לדלת, עם רגלים פתוחות ותחתונים מופשלות. החולצה גם איננה. לצוארי קולר אשר ממנו משתשלות שלשלאות עם מצבטים הצובטים את פטמותיי. אני שומעת את שריקת השוטים. רצועות העור מכות את ישבני והוא נעלם. הולך וחוזר הולך וחוזר. ברקע שיר אהוב מתנגן ומרומם אותי גבוה. עיניי מכוסות והא מבהיר לי שהשליטה לא בידיי כאן. אני ויתרתי עליה מזמן.
הראש שלי אמנם רץ תמיד קדימה ואחורה למחוזות נפלאים והזויים אבל אני מאד נוכחת גם.
קר. הוא מורח קרח על הבשר החם והכואב.
ולא שוכח טו מינד פאק מי עם המילים והתיאורים ההולמים למצבי.
הרוקט בידו נוגע בי ואני מתבקשת לכוון. זו התעמלות סקווטינג מצוינת. מחפשת את הגירוי המתאים בדיוק בנקודה הנכונה, מטריף אותי.
ושוב הגיעה העת לשנות מיקום.
עירומה על 4 על המיטה מורה לי להחדיר לעצמי את הדילדו. לזיין את עצמי שוב ושוב ובמקביל לענג אותו. ממשיך בתיאורים של פנטזיות לא ממומשות. גבר פה וגבר שם ועוד אחד ועוד.. יודע איך הראש שלי עובד. אני לא תמיד יודעת איך שלו.
זה משהו שיקרה? שרוצה שיקרה? כרגע אנחנו לא רצים לשם. אבל זה שם בשביל לשאוף ולהדליק, לפחות ברמת הפנטזיה.
אני עליו, הוא עלי. גמרתי מהדילדו. גמרתי ממנו. שוב ושוב ושוב.
הוא מאחוריי, המראה מלפנינו והוא מורה לי הסתכל.
זה אינטנסיבי כל כך. הוא בתוכי. ממש בתוכי ולרגע אחד אני מסתכלת במראה ורואה מה שהוא רואה.
אישה יפה וסקסית.
ובשניה שמסיימים, שהנוזלים שלו זורמים במורד רגליי ואני שכובה לצידו הוא אומר.
"אני אוהב אותך"
ואני נמסה.
מסדרים, מתנקים. סנגריה קרה וחמה מול "הבית הלבן"
מתכרבלים בסלון תחת השמיכה האדומה.
