בהתחלה הוא היה גביע חדש ומסקרן, מלא במעדן שוקולד גורמה, חלילה לא וניל, מפורסם בשלטי החוצות.
ראיתי עוד ועוד פרסומות שלו והחלטתי לדגום באופן אישי.
הורדתי בקלילות את המכסה המנצנץ שעל שכבתו התחתונה שאריות מהחומר הטוב והמבטיח והנחתי בצד.
קירבתי אותו אל פי ונתתי לק קטן, ככה באופן אישי. הוא ערב לחיקוי.
היתה בו מתיקות מעורבת עם מרירות, ארומה זרה ואקזוטית.
הייתי חייבת לטעום יותר.
אחזתי בכפית והשקעתי אותה עמוק בגביע. במלוא העוז הרמתי אותה מלאה כל טוב והובלתי אותה אל פי.
החומר המשובח מילא אותי, הציף אותי וידעתי שאני מכורה.
הטעימות הבאות היו מדודות יותר.
לק פה, לק שם.
הייתי צריכה לשמור על עצמי, שלא להגזים ולהשמין.
לעיתים הייתי חולמת בלילות איך אני פותחת את המקרר , מוציאה אותו ומתענגת מכל ביס אבל החלום היה מסתיים כל פעם באותו האופן - היתה חסרה לי כפית.
היתה לי ההזדמנות לטעום קצת גם מגביעים אחרים אבל אף אחד לא הגיע לאותה רמה של איכות.
הגיע היום המיוחל ועל אמת הוצאתי אותו מהמקרר והחלטתי להתמקד במה שהכי טעים לי.
לאכול אותו בתאווה.
אכלתי כפית גדושה וחשבתי ששבעתי.
אבל מתוך חזירות המשכתי ללקק וללקק. הגעתי כבר לתחתית הגביע.
הוא התרוקן כולו. עם האצבע ניסיתי להגיע לכל טיפה של שארית שדבקה בו.
היום הוא מרוקן לחלוטין
החלטתי לכווצץ אותו, למנוע מעצמי להתבזות
אבל במקום שימצא את מקומו באשפה הוא תלוי עם חוט בתיקרה,
כקישוט ותזכורת, ריק, פחות מנצנץ,
גבוה ובלי ניתן להשגה, אך עדין קיים בחלל.
ובידי נותר רק המכסה עם שאריות המזון שהתייבשו.