לא יודעת מהיכן להתחיל- מההתחלה, אמצע או הסוף?
לא יודעת אם לכתוב תיאור מפורט של מה היה או להתרכז ברגשות.
לא יודעת אם אני מאושרת או אומללה.
"תפסיקי לנתח כל דבר" הוא אמר לי
פאק! איך אפשר שלא?!
עברתי אתמול את אחד הסשנים הכי אמיתית, כואבים, משפילים, מטלטלים ומדהימים בחיים,
אז למה כואב לי כל כך הלב?!
נמאס לי לחזור על אותם נושאים, לא רק לכם נמאס ממני – גם לאוש ולי מעצמי.
אבל אני עושה את אותן טעויות, שוב ושוב.
מקבלת מה שרוצה אבל אומללה בגלל שחושבת שהוא אומלל.
אולי פשוט אתן לשטף הכתיבה לזרום חופשי ואתחיל מהאמצע – מהסשן.
חזרנו הביתה מהמסיבה (המדהימה) וידעתי שהגיע זמני היות ואמר לי עוד בדרך שאני הולכת לקבל את מה שלא קיבלתי שבועיים.
לא רוצה לתאר הרבה דברים, איך הוא היכה אותי, איך הוריד ממני את האטבים עם השוט, איך ניהל אותי, איך קרא לי זונה והתכוון לכך.
הייתי עם עיניים סגורות ובכזאת סערת רגשות שזה לא משנה מה בדיוק היה, איך בדיוק הייתי רטובה.
הרגשות שלי הן המהותיות כאן ואני הרגשתי עמוק בפנים.
הרגשתי שאין לי ברירה אלא לספוג – את הכאב, את ההשפלות.
זה לא היה בגלל סקס, למרות שהייתי חרמנית.
הוא היה לבוש לגמרי כל הזמן.
ואני הרגשתי שיש לי אדון.
אדון כועס
זה היה כל כך אמיתי וזה כל כך כואב שאני יודעת למה זה היה כך.
הוא אונן לי בסוף עם הויברטור וביקשתי רשות לגמור.
רק בעוד חצי דקה אז התחלתי לספור.
לא חשבתי שאצליח, שיש לי שליטה על זה אבל ספרתי, החזקתי מעמד וקצת אחרי שלושים השניות גמרתי.
התחלתי לרעוד.
הוא העמיד אותי לקיר והעניש אותי כי סידרתי את כיסוי העיניים ללא רשותו.
רעדתי בטירוף כל הזמן הזה. הגוף והנפש שלי נכנסו לטראומה.
הוא הרגיע אותי, הכניס אותי למיטה להתחמם ואחר כך למקלחת. רחץ אותי, חימם אותי.
נכנסנו למיטה
"היה מדהים אושי, תודה. איך היה לך?"
"היה נחמד, הוצאתי את כל העצבים והאגרסיות שלי"
מה??!!
הגענו למסיבה המושקעת. כל כך הרבה אנשים וסשנים.
אבל לא רקדנו הרבה, היינו עסוקים.
כל כך הרבה חברים וחברים חדשים שלא הספקתי לשוחח איתם מספיק.
כרגיל אני שבויה בתוך החרמנות שלי, הזוגיות שלי והסרטים שלי.
סשנים מדהימים, עירום פומבי. פנטזיה ענקית שלי.
אם זה היה תלוי בי הייתי אני על הבמה או מטיילת ערומה על 4.
אבל זה לא תלוי בי.
ואני מנסה להדחיק את זה וקשה לי. התסכול מציף אותי.
לא יודעת מה יותר גרוע – התסכול שלי או הידיעה שאני מכעיסה אותו.
הוא התחיל ללטף, לנשק, ונילי לגמרי ואני אם לא מקבלת סשן פומבי רוצה לפחות להרגיש נשלטת במקום כזה. האוירה המחרמנת הופכת אותי לזונה שהיני וכך רוצה שיתיחס אלי.
חודשים אחורה אנחנו מדברים, רבים בוכים ואני לטובת שקט תעשייתי החלטתי כבר מזמן שמספיק.
די עם הקיטורים שלי בפניו. להנות ממה שיש ולאכול את הלב על מה שאין.
אבל תקשורת זה דבר חשוב, חבל שאני עושה זאת ללא טאקט, התחשבות ובטמטום.
"אתה מטריף אותי, לא יכולה עם הוניל, לא יכולה בכאילו. אתה משאיר אותי על אש קטנה וזה כמו סשן התאפקות ארוך עבורי, אתה לא מתכוון לכך אבל אני חיבת להסתכל על זה כך כי מקל עלי"
הוא הבין – הכל או כלום. חשב לבחור בכלום אבל הסברתי את עצמי שוב.
אז הוא השתדל.
כמו עיוורת אני מתעלמת ומתענגת ממה שהוא עושה לי.
חירמן אותי, היה דום.
משיכות בשיער, שליחת ידיים.
באיזשהו שלב ישבנו בספה למעלה והוא הספינק אותי, צבט לי בפיטמות, אונננתי לו על היד – עם בגדים...ואני ספוגה כולי.
רוצה עוד והוא אומר לי לא למתוח את הגבולות שלו. כי אנחנו נקום ונלך.
מסתפקת במה שנותן לי. לי אין גבולות.
"זה היה מעצבים"?!"
"כן, הייתי עייף, עצבני על האידיוט בכביש ועליך, אבל עכשיו הוצאתי את העצבים שלי. למה את בוכה?"
איך אפשר לא לבכות? בדס"מ עושים מעצבים?!
זו לא פעם ראשונה. זה הכי אמיתי שהוא כועס עלי.
מכה אותי, משפיל אותי וככה טוב לי
ואחר כך רע לי.
לא דיברנו הרבה, הייתי עיפה ולא רציתי להיכנס לסשן בכי – יותר נכון הוא אמר לי לא לבכות.
אז נירדמתי וקמתי עם מועקה גדולה בלב.
"למה את לא יכולה להנות ממה שהיה? אני נהנתי מסהטרפטיז והמציצה בצהריים ואת נהנת עכשיו"
זוגיות, פשרות אבל האם אני באמת רוצה את זה?
זה בחיים לא יהיה בדס"מ "אמיתי" כשהוא עושה לי את זה מתוך פשרה.
אז אני שוב על אותה צומת דרכים.
והוא בוחר בשבילי – להמשיך עם הפשרה כי זה המסלול הכי שפוי, הכי נכון לנו.
אך גם כל כך כואב.
לפני 17 שנים. 24 בפברואר 2007 בשעה 11:01
