שהייתי קטנה ידעתי מה טוב.
אחד שיהיה רק שלי ואני רק שלו.
שיחשוב שאני הכי הכי. שירצה אותי. את כולי וכשלא צלחתי לא התפשרתי. לא השתרללתי (לא שהיו לי יותר מידי אופציות). חיכיתי להזדמנות לתת ולקבל הכל.
לבסוף מצאתי את האביר על הטויוטה.
שבגרתי החסכים הביאו אותי לרצונות אחרים. רציתי לחוות, להיות אוביקט.
חשבתי שאם יריירו עלי אז יראו אותי.
חלמתי על פומביות ופינטזתי על גאנג באנג.
בטרום זיקנותי אני במקום אחר. חוזרת למקורות אם מסיבות טובות (הגשמתי חלק מהפנטזיות) ואם מרעות (הדימוי העצמי שלי צנח מתחת לקו האדום וקשה לי לחשוף את עצמי).
לא עוד משתוקקת לסמן וי
לעשות את זה ואת זה עם זה ועם ההוא.
לא רוצה שיגע בי מישהו שלא רוצה אותי. אותי. גוף וראש (את הלב אני שומרת לנהג).
לא רוצה לגעת במי שאני לא רוצה. שלא נמשכת, שלא משתוקקת.
לא אוביקט מיני יותר. לטוב ולרע.
לא מעונינת שישחקו בי.
לא מעוניינת שישחקו איתי אם לא מעוניינים בי.
